ביקורת: שואה

ועכשיו למשהו אחר.
שם רשמי
שואה
שם לועזי
Shoah
בימוי

זה נשמע כמו משהו שיצא מהמקלדת של קישון – בשנות ה-70, חבורה של ישראלים מבקשים מיוצר דוקומנטרי צרפתי ליצור להם סרט: משהו באורך של שעתיים, שיהיה מוכן תוך שנה וחצי. היוצר משתכנע ואומר כן ומפה לשם, מגובה בשקרים ובמימון כספים עצמאי, הוא מגיע לאחר אחת עשר שנים (חמש מהן מוקדשות לעריכה של 350 השעות שצילם), עם יצירה של תשע וחצי שעות. מדהים שזה הסיפור מאחורי "שואה" של קלוד לנצמן, אחד מהסרטים המוערכים ביותר בהיסטוריה.

סרטי שואה לרוב נוטים להיות משהו שאתה לא שש לצפות בו, כי בכל זאת, שואה – אבל "שואה" מוכיח את עצמו כמבצע לכל דבר. תפנה לעצמך יום, תכין ארוחת צהריים מראש ולך תצלול פנימה לתוך תשע וחצי שעות של סרט. בזמן שלוקח לצפות ב"שואה", אפשר לראות שתי עונות של "שרלוק" או את כל טרילוגיית "שר הטבעות" או כל דבר אחר שהוא לא לראות דוקומנטרי של תשע שעות על השואה. ובכל זאת, כדאי לראות את "שואה".

חלק מהסיבה לכך היא שהוא אמנם ארוך, אבל הוא אף פעם לא מתיש. יש סרטים שמשתמשים באורך שלהם כדי להתיש את הצופה עד לכניעה והערכה – כאילו אחרי שהצופה שרף שבע שעות מהחיים שלו על הסרט, הוא אמור להיות כל כך נדהם שהוא לא יכול להגיד מילה רעה על הסרט, כי היי, הוא כבר בקושי זוכר מה היה בשעה הראשונה שלו כי עברו שבע פאקינג שעות. אבל "שואה" משתמש באורך שלו לא בשביל להפגין איזה הוד והדר של "אני כזה מאסטר במאי תראו את התשע שעות שלי" אלא כי הבן אדם עוסק באחד הנושאים הכי בלתי ניתנים לפיצוח והבנה, ואם הוא צריך תשע שעות – תנו לו תשע שעות. וזה לא שאפשר להגיד שמדובר במגלומן שמאוהב ביצירה שלו ומפחד לערוך אותה – כמו שאמרתי למעלה, היו 350 שעות של חומרי גלם שצומצמו לתשע השעות שבסרט. פיסת טריוויה כיפית: מחומרי גלם שנשארו על רצפת העריכה, הבמאי (קלוד לנצמן) עשה לאחר "שואה" ארבעה סרטים שונים. ובעיקר, אחרי שאתה מסיים את הסרט אתה מגלה שהאורך שלו הוא לא ממש בעיה, כי אני הייתי מוכן בכיף להמשיך לצפות בעוד כמה וכמה שעות של הסרט.

הסרט מורכב כולו רק מראיונות וצילומים שנערכו בזמן אמת: אין כאן חומרי ארכיון של היטלר מדבר, או שחזורים של מחנות ההשמדה או את הסרטונים הנוראיים האלה של גופות נערמות ועולות באש (בשביל זה אתם מוזמנים לפנות ל"לילה וערפל" שחצי השעה שלו הספיקה לי לכל החיים והייתה חצי שעה יותר מדי) – רק סצנות שמצולמות בהשראת הראיונות ,וראיונות ועדויות שמוצגים בסרט בדיוק כמו שהם צולמו. ו"בדיוק כמו שהם צולמו" זה מילולית בדיוק כמו שהם צולמו: אתה רואה בסרט את הבמאי שואל שאלה בשפה שהמרואיין לא מבין, את המתרגמת שואלת את השאלה בשפה שהמרואיין מבין, את המרואיין עונה בשפה שהבמאי לא מבין, את המתרגמת מתרגמת את התשובה בשפה שהבמאי מבין וכן הלאה למשך עשר דקות. הסרט לא משתמש בכתוביות או בדיבוב, כדי להגביר את התחושה של טבעיות וריאליזם לסרט, אבל האפקט הזה גם מותח את העצבים של הצופים ששומעים כל משפט פעמיים. זה קצת מעצבן, אבל קשה להתרעם על הבחירה הזאת, כי היא מוסיפה משהו לסרט. חוץ מזמן מסך, כמובן.

 הראיונות שבסרט מגוונים ומורכבים מראיונות עם ניצולים, עדי ראייה, משתפי פעולה, ונאצים – ובראיונות האלה טמון הכוח שלו. אני חושב שכל מי ששמע וראה דברים על השואה, יודע שהדרך שהשואה הכי מחלחלת לעצמות שלך וגורמת לך להרגיש הכי קטן היא המפגש האישי עם מישהו שהיה שם ומספר על זה. ו"שואה" הוא כולו זה – מפגש אחרי מפגש אחרי מפגש של אנשים שהיו שם, ומדברים על זה. אין כאן ניסיון לסדר כרוניקה מהתחלה ועד הסוף של המאורעות, או לעקוב אחרי סיפור אישי של מישהו אחד או אפילו ניסיון להגיד איזה מסר מוגדר יחיד – פשוט אינספור עדויות של יהודים, ישראלים, פולנים, גרמנים ועוד. ולמרות שיש התמקדות מסוימת במחנות ההשמדה בסרט, הסרט נותן לכל עדות להגיד מה שהיא צריכה להגיד. במקום לנסות לצייר תמונה אחת של מה הייתה השואה, הסרט מרכיב פאזל משלל העדויות האלה, ומשאיר אותו לא פתור בכוונה – כי איך אפשר לקלוט את גודל הזוועה הזאת?

זה אולי יאכזב צופים שמצפים לצאת בסרט עם איזה מסר חזק, קצת כמו שיש בסרטי שואה עלילתיים. וזה לא שיש בעיה עם סרטי שואה עלילתיים (חלקם ממש נהדרים), זה פשוט ש"שואה" יטען שהשואה היא לא סיפור עם לקח או מסר אלא מאורע עם אלפי קצוות ואלפי סיפורים שאומנם נמצאים כולם תחת השם "שואה" ומוגבלים בזמן ובמקום, אבל כמעט בלתי אפשרי להסיק מזה מסר, אולי חוץ מ"לא לבצע בשנית". הסרט לא מזהיר כנגד סממנים פשיסטים, חוקר את האנטישמיות לעומקה או כל דבר כזה – הוא מעוניין בלהביא למסך את העדויות של האנשים שעדיין חיים, ואולי לנסות גם להביא את העדויות של אלה שמתים דרך העדויות של אלה שחיים.

אם כל זה נשמע כמו מתכון לדיכאון אטומי, אז הדבר הכי מדהים ביצירה הזאת זה שהיא באמת מצליחה להשאיר אותך לא מדוכא. בעוד שסרטים מסוימים עושים את מירב יכולתם לרסק את נפשך בשעתיים, "שואה" לא מעוניין בכך. זה חלק מהפאר שלו – לא מדובר במסמך מניפולטיבי או רגשני או פוליטי מדי (כלומר, הפולנים זועמים עליו כי הוא מעז להגיד שלפולנים עצמם היה קשר לשואה, אבל חוץ מהעניין הזה) אלא פשוט במסמך מדהים בעדותו.

למי שעוקב עד עכשיו: תשע וחצי שעות של אנשים מדברים, מדי פעם עם משפט שנאמר פעמיים, ללא סיפור, מסר או נרטיב אחד. פוטנציאל ה"זה ממש משעמם" כאן גדול, ואני מניח שבהחלט צריך לבוא לקראת הסרט הזה בראש שמתאים לחוויה שכזאת. אבל אם קולטים את מה שהסרט עושה ונכנסים לזה – מדובר, בקלות, ביצירה התיעודית הכי מרשימה שנוצרה. טוב, היצירה התיעודית הכי מרשימה שנוצרה ושאני ראיתי.

עכשיו, מרשימה זה לא אומר דווקא טובה וזה בטח לא אומר אהובה. אני מעריך מאוד את "שואה", אבל אם אני צריך לבחור מה לראות – יש שלל סרטים תיעודיים אחרים שאני מעדיף על פניו, למרות שאף אחד מהם לא מעורר הערכה והשתאות כמוהו. "גריזלי מן" הוא יצירת אומנות, "ביצים!" הוא קומדיה מטורפת, ו"הקו הכחול הדק" הוא מסמך מרתק, ואני מעדיף לצפות בכל יום בהם ולא ב"שואה" – אבל אף אחד מהם לא מגיע לפסגות ש"שואה" מגיע אליהם. אולי זה כי קשה להתייחס אל "שואה" כמו סרט רגיל. להתייחס אליו כסרט ולשים אותו ברשימה עם סרטים אחרים יוצר תחושה לא נוחה, איכשהו. הוא שייך למועדון מצומצם של יצירות שמצליחות להתעלות מעל המשבצת של "סרט" ולהפוך למשהו אחר.

לכן גם מקובל לחלוטין, למרות האיכויות שלו, למה כמעט ואף אחד לא ממש צפה בו. סרטים ארוכים זה לא פופולרי, וסרטי שואה זה לא כיף, וכל זה גם בלי מסר ברור אז מה הפלא שפחות מ-7,000 אנשים דירגו אותו בימד"ב עד כה?

ובכל זאת, לקהל שכן רוצה לראות אבל מפחד קצת מהאורך או מהנושא – אני ממליץ בכל תוקף. אפילו אם אתם צריכים לצפות בו בחלקים, אפילו אם את צריכים לפנות יום שלם בשביל זה – מדובר בחוויה שאין שום דבר כמוה, באחד המסמכים המרתקים שנוצרו על השואה ובאחת מיצירות המופת בכל ז'אנר שהוא של המאה ה-20.