ביקורת: שורו

שורו זורו זורום רים.

בשנת 1992 פרופ' בנימין בית-הלחמי, פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת חיפה, כתב ספר פורץ דרך בשם Despair and Deliverance: Private Salvation in Contemporary Israel ("ייאוש וגאולה: ישועה פרטית בישראל של ימינו"). בית-הלחמי טען, כמה שנים לפני שהטענה נהייתה נפוצה, שהחברה היהודית בישראל נמצאת בתהליך זניחה של פרויקטים קולקטיביים של חיפוש גאולה ומשמעות – זאת אומרת, שאם פעם אנשים מצאו משמעות בהתגייסות לפרויקט לאומי משותף של בניית אומה, היום הפרויקט הזה כבר לא נשמע להם משכנע. אבל, הוא ממשיך, אנשים עדיין צריכים משמעות, להרגיש שהם חלק ממשהו גדול מהם, שיש לחיים שלהם תכלית. הם עדיין צריכים ישועה. חיפוש הישועה הקולקטיבית התחלף בחיפוש אחר ישועה פרטית בארבע דרכים מרכזיות: חזרה בתשובה, הצטרפות לכתות, מיסטיקה (אסטרולוגיה, רפואה אלטרנטיבית וכדומה) ופסיכותרפיה.

אם הייתם שואלים את אשר ישורון, הוא היה יכול לספר לכם את כל זה כבר שנתיים קודם, אבל זה היה עולה לכם לא מעט.

כי אשר ישורון (משה איבגי) הוא נוכל. הוא יעשה הכל כדי למכור את הספר שלו, 'לגרש את העורב', אבל לא בגלל שהוא מאמין בו – אלא בגלל שהוא מאוד רוצה להצליח, ובניגוד לאשתו שמרית (קרן מור) שלא ממש סומכת עליו, הוא מאוד בטוח בעצמו וביכולת שלו לעזור לאנשים אחרים.

כי אשר ישורון הוא אלטרואיסט. הוא רוצה לעזור לאחרים להיפטר מההרגלים הרעים וההתמכרויות המעכבים אותם, לסייע להם לקלף את שכבות המוסכמות החברתיות ולהגיע לאמת הפנימית שלהם, זו שהוא עצמו מעולם לא הצליח למצוא.

כי אשר ישורון הוא כשלון. אין לו גרוש, אבא שלו לא מדבר איתו, טל, החברה החדשה שלו (שרון הכהן-בר), לא לגמרי מחוברת למציאות, ואפילו נהג המונית שלו (אלברט אילוז) לא מתפעל ממנו – בניגוד לחבורה הקטנה המתקבצת סביב המנהיג המופלא של הכת החדשה, אשר ישורון.

במהלך כמה ימים, ובעיקר כמה לילות, משוטט אשר בתל אביב ומנסה להבין מה לעשות עם עצמו, ובעיקר, מה להיות. וזו תל אביב יפה ומכוערת כמו שרק תל אביב בסרטים יכולה להיות – ערפילית ועם ים שכל-כולו מטאפורה, ובעת ובעונה אחת גם מלאה בחיים בורגניים של זוגיות ומריבות וצרכנות וכלבים קטנים מדי ושוקו. ואשר לא לבד: סביבו משוטטים אנשים שגם הם לא יודעים מה הם, ולא בטוחים איפה והאם לחפש, ותוך כדי נתקלים אחד בשניה, אחת בשני, ואחד/ת בשני/ה בסרט הישראלי הראשון שהביא למסך הגדול טרנסג'נדרים (בקטנה), סטיות מיניות (בקטנה), קבוצות עזרה עצמית מוזרות (וקטנות) ואת מקהלת קיבוץ העוגן.

על כל זה שבי גביזון מנצח ביצירתיות מתפרצת של במאי צעיר וביד בוטחת של אוטר – בשוטים שיודעים להיות ארוכים ומהורהרים כשצריך וחדים ומצחיקים כשנדרש – ומדלג בין צילומי פנים שמעבירים את המסר דרך התפאורה לצילומי חוץ שמעבירים אותו דרך תאורה ותנועות מצלמה. אבל יותר מזה, התסריט (של גביזון יחד עם מפיקי הסרט יונתן ארוך ויוחנן רביד) מצליח לשמור על איזון נהדר בין דרמה לקומדיה, ולבנות מגוון יפה של דמויות מובחנות ומיוחדות שמערכות היחסים ביניהן מניעות את הסרט בצורה טבעית למרות, ולפעמים בגלל, שהן עצמן די קיצוניות.

כש"שורו" יצא ב-1990 הוא היה מוזר ומצחיק ומלא כשרון ומרץ, משהו חדש ויוצא דופן וישראלי מאוד בלי להיות יהודי בכלל – כמו תל אביב, כמו 'השער האחורי', כמו "החמישיה הקאמרית", כמו שבי גביזון, כמו אשר ישורון. הסרט היה מאוהב בעצמו, אבל במין צורה מזלזלת שכזו, של גאון שיודע שהוא גאון אבל גם שהוא נמושה חסרת אידיאלים ושורשים.

ב-2019 "שורו" עדיין מוזר ומצחיק, אבל גם ברור שהוא סיכם את מה שנראה כמו תחילתה, אבל בעצם היה סופה, של תקופת השיא של היצירתיות הפרועה, החופשית ממגבלות (לכאורה, לכאורה) של שנות ה-80, כנראה העשור החשוב ביותר בתרבות הישראלית: תקופת המעבר בין הקולקטיביות שקדמה לו לבין עידן החלוקה לשבטים שיגיע אחריו – כשהיה נדמה לרגע שישראל תהיה חילונית וליברלית, וזה הפחיד מאוד את החילונים הליברלים שלא ממש האמינו בעצמם.

הדמויות ב"שורו" פגומות ושטופות תאווה, שגעון ופחד, אבל גם חולקות אהבה ודואגות האחת לשנייה, ומאוד רוצות למצוא ישועה. הן מחפשות אותה בדתות חדשות, בפסיכולוגיה, בעסקים, באקדמיה, בסקס, אצל נהגי מונית, שאלוהים יעזור, לא אכפת להן כבר איפה – אבל זאת צריכה להיות ישועה שלהם, של עצמם, פרטית. כי ב-1990 זה כבר נראה קצת אבסורדי, אבל עדיין, לעוד זמן קצר, גם אפשרי.