ביקורת: סיקאריו

סרט קשוח מבחוץ, אבל מלא לבטים מבפנים (ואוהב מוזיקה וטיולים על החוף)

ארצות הברית, כהרגלה, נמצאת במלחמה. היא שופכת הרבה מאוד כסף ומשאבים, וחיילים ‏מאומנים היטב, כדי להתערב במדינה עניה, שבה הם נלחמים נגד כוחות גרילה מפחידים. אחרי ‏וייטנאם ועיראק ואפגניסטן, שכולן כבר קיבלו טיפול קולנועי מקיף, "סיקאריו" מזכיר שהמלחמה ‏הנוכחית מתרחשת קרוב מאוד לבית, קילומטרים ספורים מדרום לגבול: זאת המלחמה נגד ‏קרטלי הסמים במקסיקו. ממש לא רחוק מהגבול ובסמיכות רבה למקדונלדס המקומי פועלים ‏ארגונים שהיו יכולים ללמד גם את דאעש דבר או שניים על אכזריות, וכוחות אמריקאיים שפועלים ‏נגדם באופן שכרגיל, נוטה לדרוס הצידה עניינים כמו זכויות האזרח וכאלה. זה מסובך.‏

עד עכשיו, הטיפול הקולנועי במלחמת הסמים היה בעיקר כרקע לסרטי אקשן פשטניים. הסיפורים ‏האמיתיים על ברוני סמים מקסיקניים נוטים להיות כל כך אכזריים ומוטרפים שאפשר ומתבקש ‏ללהק אותם כרעים בסרטי אקשן. בעיקר עכשיו כשהרוסים פחות מפחידים, את סין אף אחד לא רוצה להעליב וגם עם צפון קוריאה כבר לא רוצים להסתבך. והם רעים מעולים – כמעט אין זוועה או הגזמה בנוסח נבל-בונד שאפשר להמציא ולא תהיה דומה למדי למה שברון-סמים מקסיקני כלשהו עשה במציאות. אבל אחרי שנהנינו, הגענו לשלב הבא, שלב הוייטנאם הקולנועי, והשלב הזה הוא "סיקאריו": המקום שבו ‏הקולנוע האמריקאי מתחיל להסתכל על המלחמה הזאת בעיניים אחרות, מפוכחות יותר, ולשאול ‏שאלות על מה שקורה שם. זה לא שקרטלי הסמים פתאום מוצגים כקורבנות, או משהו; הו לא, הם ‏עדיין מפלצות. אבל זה לא שהלוחמים מהצד השני הם מלאכים.

הפוליטיקה של העניין לא מונעת מהסרט להיות מותחן טוב. "סיקאריו" אמנם לא בנוי כסרט אקשן גדול מהחיים אלא ‏מחובר יותר אל הקרקע, אבל בכל הנוגע לביצוע של סצינות מתח ואקשן, הוא נמצא בליגה העליונה. ‏מהסצינה הראשונה, שמתעדת הסתערות על בית מחסה באריזונה שמניבה תוצאות שונות ‏מהמתוכנן, זה אחד מהסרטים האלה שתופסים את הצופים בצוואר, מושכים אותם אל קצה הכסא ומשאירים אותם שם. ‏דניס וילנב ("האישה ששרה", "אסירים") משלים כאן שלישיה שמקבעת את מעמדו כרב-אמן של ‏מתח. פעם אחר פעם במהלך הסרט הוא בונה סיקוונס שבו ברור מה הולך לקרוות, כולם מתכוננים ‏היטב, ואז משתמש בכל טריק קולנועי בספר כדי למתוח את העסק לאט לאט, ונותן לכם להתבשל ‏היטב עד שיגיעו היריות, אם יגיעו. הסרט ניגש למלחמה מהצד האמריקאי, שהוא תמיד מאומן ‏ומצויד היטב, ובעל סיכוי מצוין לצאת חיים מכל התקלה – ובכל זאת, ואולי בשל כך, מצליח לגרום ‏לעצבנות ופרכוסים.‏

גיבורת הסרט היא סוכנת ‏FBI ‎‏ בגילומה של אמילי בלאנט, שמצורפת לכח משימה משולב, בהנהגתו ‏של שמוק בגילומו של ג'וש ברולין, וכולל גם דרום-אמריקאי מסתורי ומפחיד בגילומו של בניסיו דל טורו. אמילי בלאנט היא האישה הנכונה במקום הנכון: היא עושה כאן את מה שעשתה ב"קצה המחר": היא קשוחה אבל חוששת, חזקה אבל ‏לא חסינת כדורים, ומהווה דמות שיכולה גם לכסח לרעים את הצורה אם צריך אבל גם להרגיש לא בנוח עם זה. הדמות שלה אולי אפילו קצת נוחה מדי – אם רוצים להכניס מצפן מוסרי לתוך מלחמה, מה יותר נח מאשר להכניס אישה לתוך סביבה גברית. אבל זאת לא תלונה. זה אולי צפוי, אבל זה עובד.

הטוויסט המעניין בסרט מתרחש לקראת סופו – כשמתברר שבלאנט היא לא גיבורת הסרט, אחרי ‏הכל. אל תוך הסיפור הריאליסטי נכנסת פתאום עלילה אחרת – כזאת שמזכירה הרבה יותר סרט ‏אקשן מהזן המצוי. אבל ההקשר שבו הקטע הזה מופיע גורם לו להיות שונה מרגעים דומים בכל סרט אקשן אחר, ועשוי אפילו לגרום לכם להסתכל באופן קצת שונה על סרטי ה הבום-בום-הרגתם-לי-‏ואהרוג-לכם הבא שתראו. מי היה מאמין, סרט מתח-אקשן שממש עשוי לעורר מחשבה?! רק על ‏זה מגיע לדניס וילנב ולאמילי בלאנט איזה חצי אוסקר.‏


פורסם במקור בוואלה