ביקורת: שתיקה

מרטין סקורסזה יצא לחפש את אלוהים, תיכף ישוב

מה לעשות עם האלוהים הזה, שהוא שותק? ‏

את הרעיון שמאחורי המשפט היחיד הזה מרטין סקורסזה מציג במשך שעתיים וארבעים קשות במיוחד. ‏מדובר בשאלה שמדברת לחתך מסוים של אנשים: אנשים שמאמינים באל בכל ליבם, אבל פשוט לא ‏מצליחים לשמוע ולראות אותו בחייהם. אמונה שאינה עיוורת לעוולות העולם, ושלא רואה את אלוקים ‏ככזה שעונה ישירות לתפילות – ובכל זאת, קיימת. אמונה שכזאת היא מתסכלת במיוחד. התעתוע בין ‏האמונה לבין הראייה הקרה של העולם מולידה ספקות ושאלות קשות ומולידה תובנות קשות. ‏

עם כל הספק הזה מתמודד האב רודריגז (אנדרו גארפילד). במאה ה-17, הוא וכומר נוסף מבקשים ‏להישלח ליפן, שבאותה תקופה נהגה להוציא להורג נוצרים באשמת היותם נוצרים. המשימה שלהם ‏היא למצוא את האב פררה, מדריכם הרוחני, שלא נשמע ממנו דבר כבר מספר שנים, בעוד השמועות ‏גורסות שהוא כפר בנצרות והמיר את דתו. ‏

הם יוצאים לחיפוש, ובדרך נתקלים בהרבה יפנים שמדברים יעני-פורטוגזית-אבל-בעצם-אנגלית ‏במבטא משובש, ועל הדרך רואים את שלל הדרכים היצירתיות שהייתה לאינקוויזציה היפנית להוציא ‏אנשים להורג, או סתם לענות אותם. אם זה נשמע לכם כמו מסע גדוש אירועים ומרתק, תנו לי לנסח ‏את זה מחדש: הם יוצאים לחיפוש, אבל אז נשארים כמה חודשים באיזה כפר נוצרי אחד כדי לשמש שם ‏כמרים, ונזכרים במשימה המקורית שלהם רק אחרי שנהיה ברור שמסוכן מדי להישאר בכפר, תהליך ‏שלוקח בערך שעה של סרט. ‏

וכמו הניגוד בין "סצנות חקירה והוצאה להורג" ל"בזבוז זמן בכפר", כך גם הסרט נע בין שני מצבים ‏הופכיים. יש חלקים של הסיפור בהם הסרט מרתק – הדמויות מנהלות סצנות זו עם זו ומניעות את ‏הסיפור קדימה. וישנם החלקים של "השם ישמור, אנדרו גארפילד, סתום את הפה שלך" שבהם ‏גארפילד מקריא בווייס-אובר מכתבים שהוא שולח לפורטוגל או מונולוגים פנימיים שלא מזיזים שום ‏דבר בעלילה ולא עושים כלום חוץ מלהסביר לנו שאנדרו גארפילד מאוד מיוסר. הסרט פורח ברגעים ‏בהם הוא מתנהל בדיאלוגים וקמל ברגעים שבהם הוא מתנהל במונולוגים – ויש, לצערנו, לא מעט ‏מאלה. ‏

אבל בכל רגע שבו נראה שהסרט עומד להפוך לבלתי נסבל הוא מפוצץ את בלון החשיבות העצמית ‏ומציג את הדברים בדרך מקורקעת, מצחיקה ואמינה יותר. קל לדמיין גרסה בלתי נסבלת לחלוטין של ‏הסרט הזה בידיים של אלחנדרו גונזלס אינאריט, מל גיבסון, טום הופר ורבים אחרים, אבל למזלנו ‏סקורסזה הוא זה שביים אותו – והוא יודע איך לגרום גם לסיפור הזה להיות מעניין. אצל סקורסזה, ‏לסרט יש נקודהת מבט שלא מציבה את גארפילד וחבריו כמושיעים הלבנים, או הלבנים המסכנים ‏המוקפים בפראים, אלא כמיסיונרים שהם נטע זר וגורמים יותר צרות מכל דבר אחר, בעוד היפנים ‏מוצגים בצורה מכבדת שנותנת לכל אחד מהם אופי וייחוד, ולא נסוגה לסטריאוטיפים משעממים. ‏

דבר נוסף שגורם לו להיות מעניין זה שהסרט באמת ובתמים בוחן את נושא האמונה בצורה מורכבת ‏שמעניין לעקוב אחריה. בעוד סרטים מסוימים על אמונה שיצאו בשנה האחרונה אמרו "אשרי המאמין" ‏ובזה סיימו את הדיון פחות או יותר, "שתיקה" מלא בהתלבטות וחרטה שמניבים רעיונות לגבי אמת, ‏דתות שונות בארצות שונות, השתיקה של האל, חרטה וחזרה בתשובה, וכולם נעשים בצורה חכמה ‏ומרתקת שאינה ברורה מאליה. וגם אם דיוני דת לא מעניינים אתכם, הסרט נושא את תו האיכות לפני ‏ומאחורי המצלמה של סרטי סקורסזה: הצילום יפהפה, העיצוב התקופתי של התלבושות והתפאורה ‏מדהים בתחושת האותנטיות, והמשחק מבוצע היטב, כאשר בסרט הזה מתבלט יוסוקה קובוזוקה ‏שמגלם את הדמות הטובה והמעניינת ביותר בסרט – יפני שיכור נוצרי-לשעבר שמלווה את הכמרים ‏במסעם. ‏

מה שאין בסרט הזה זה את ליאם ניסן. כלומר, הוא מגיע, בסופו של דבר – אבל אם הגעתם בציפיה ‏לראות אותו, אתם כנראה תתאכזבו כאשר עוד ועוד זמן עובר ועדיין אתם תקועים עם אנדרו גארפילד. ‏גארפילד אחלה שחקן, אבל הפרסום של הסרט הבטיח לכם שליאם ניסן יהיה פה, ובהחלט יש סיכוי ‏שחלק מהקהל יתייאש עד שהוא יגיע. "שתיקה" לוקח את הזמן שלו. הוא לא מעביר את הזמן בתצלומי ‏נוף בלבד, אבל גם לא ממהר לשום מקום, ובעיקר מלא בכבדות עקב הנושאים שהוא עוסק בו. זו לא ‏חוויית צפיה כיפית, וכנראה לא סרט שאנשים ירצו לצפות בו שוב ושוב, אבל הוא כן סרט שמבשיל ‏היטב במוח אחרי שיוצאים ממנו, ומשתפר ככל שחושבים עליו יותר. ‏

במילים אחרות – "שתיקה" שייך לצד ב' של אוסף להיטי סקורסזה. לא הצד של הלהיטים הגדולים שלו: ‏אלה עם ליאונרדו דיקפריו או רוברט דה נירו שעוסקים בגבריות, ניו יורק ומאפיונרים, אלא לצד של ‏הסרטים שאנשים שאינם מעריצים בכלל לא יקשרו אליו: הדרמות התקופתיות, סרטי הילדים בתלת ‏מימד, הדוקומנטריים והקומדיות הקפקאיות. הצד שבו סקורסזה לא עושה קולנוע כיפי ואחיד בגרסאות ‏שונות, אלא מנסה דברים חדשים ומגיע לתוצאות לא אחידות ברמתן, אבל תמיד מרתקות. "שתיקה" ‏עלול להיות אכזבה למי שמכיר את סקורסזה רק מהעשור האחרון, ובייחוד למי שציפה ל"הזאב ‏מנגסקי", אבל לחובבי הסרטים האחרים של סקורסזה מדובר בחזרה למסלול של סרטים מאתגרים ‏ומעניינים, שמשאירים אותו בליגת הבמאים הגדולים כבמאי המגוון והפורה מכולם. ‏