עיר החטאים

במקור: Sin City
בימוי: רוברט רודריגז ופרנק מילר
במאי אורח: קוונטין טרנטינו
על פי הקומיקס מאת פרנק מילר
שחקנים: ברוס וויליס, מיקי רורק, קלייב אוון, ג'יימי קינג, ג'סיקה אלבה, רוזריו דוסון, דבון אאוקי, ניק סטאהל, בניסיו דל טורו, אלייז'ה ווד ועוד המון אנשים

העיר האפלה – מקום שנראה טבעי רק בלילה. בלילה נחתמות פה, בכסף ובבשר, עסקאות מזעזעות, לא אנושיות, בלתי חוקיות. אבל כאן הכל מושחת, והחוק האמיתי הוא הכוח. החזקים לוקחים מה שהם רוצים. החלשים בורחים מדרכם, אם יש להם מזל. אם לא, צרחה נוספת לא תזיז לאף אחד.
לילה. האור מועט, ובצללים הכבדים מתחבאים דברים מכוערים. לחלק מהם אפשר לקרוא "אנשים". עבור רובם, זו מחמאה גדולה מדי – הם ילחצו לך את היד ויורידו אותה מעליך, באותה נשימה.
חושך מסביבי, הקדרות הרגילה בתוכי. הרבה שחור, מעט לבן. כתמים זעומים מכל צבע אחר, בעיקר אדום. אדום הוא צבע הדם הניתז סביבי. לפעמים שלי, לפעמים לא. מתישהו, כבר קשה להבדיל.

זה, בערך, הלך המחשבה של גיבורי 'עיר החטאים', כלומר, אם הם במצב רוח אופטימי וחייכני.

העלילה, אם חשובה לכם, מורכבת משלושה סיפורים, המשתלבים זה בזה בצורה רופפת. הנה, למשל, הרטיגן – שוטר עם קול צרוד, לב זהב וגישה מרירה-סרקסטית. או בקיצור, ברוס וויליס. הרטיגן לוקח את החוק ברצינות, ומנסה להציל ילדה קטנה מידיו של פדופיל. כללית, המשטרה מעדיפה להימנע מלהתערב ברציחות שמבצע הפדופיל, ולא מהסיבות שאתם חושבים. כך שאם חשבתם שלפדופיל צריך להיות אכפת מהרטיגן, תחשבו שוב. זה הרטיגן שנכנס לצרות. הסיפור הזה רק מתחיל, והרבה דם עומד להישפך. תהיו בטוחים שיהיו פה גם הרבה איברים חתוכים, מכות ויריות.

העלילה השניה עוסקת במארב (מיקי רורק), בריון פסיכוטי שנראה כמו המפלצת של פרנקנשטיין. מארב כבר מכיר בכך שבחורות מתרחקות ממנו בלי למצמץ, עד שערב אחד יפהפיה מסתורית מתחילה איתו. לרוע המזל, שעות מספר לאחר שהם שוכבים, היא נמצאת מתה לידו. מארב, שנחשד ברצח הנקי, מחליט למצוא את האשם האמיתי ולנקום בו. זה לא יהיה קל, כי הפרשה קשורה לאנשים רבי עוצמה, אבל לא זה מה שיעצור בחור כמו מארב. אתם כבר יכולים לנחש שהרבה דם עוד יישפך פה, הרבה מכות עוד תוחלפנה, וכמוהן גם כדורי אקדח. יכול להיות שאפילו נפגוש את קווין (אלייז'ה ווד), מתנקש חרישי שעושה דברים מזוהמים באמת. לא תרצו להתקרב אליו, אני מבטיח לכם.

בקו האירועים השלישי, דווייט (קלייב אוון, 'המלך ארתור', אבל לא נזכור לו את זה), מסתכסך עם בחור אלים בשם ג'קי-בוי (בניסיו דל טורו). בעצם, זה יותר מטופש ממה שזה נשמע – שניהם מסתכסכים בגלל איזו מלצרית, בריטני מרפי, שעם הגישה שהיא מביאה לכל סרט, לא פלא שהיא חוטפת. גם אני הייתי מכניס לה אחת. בכל אופן, דבר מוביל לדבר, ורגע אחד אחר כך כולם מוצאים את עצמם מעורבים בסכסוך משולש בין המשטרה, המאפיה וגילדת הזונות. מי שלא ראה את גייל (רוסריו דוסון), מנהיגת הזונות, וחבורת הבנות מרהיבת העין שלה משליטות סדר, ובכן, לא ראה דבר כזה מימיו. אין ספק, הרבה דם יישפך הלילה, והרבה גופות תוטלנה לרחובות.

הדבר הראשון שתבחינו בו כשתגיעו לעיר האכזרית הזו, הוא שהיא סוכריה לעיניים. מה סוכריה – בונבוניירה, חנות ממתקים, מפעל שוקולד ויזואלי ארור שלם. העולם כאן הוא שחור ולבן, ורק עצמים בודדים – עיניים, נעליים, עור אדם, טיפות דם – נצבעים בצבע חזק, בוהק, שגורם לו לבלוט על רקע האפלוליות הכללית. כל דבר, מהבניינים האורבים ברקע, דרך המכוניות ועד התסרוקות והבגדים, מסוגנן באופן קיצוני. כל צילום מתוכנן וממוסגר בקפידה. גם האנשים כאן הם כאלה: כולם כאן יודעים איך להדליק סיגריה בצורה הכי תיאטרלית שיכולה להיות. במקום סתם להיכנס לחדר, הם מזנקים פנימה תוך שבירת הדלת, הצוואר של מי שמאחוריה, ולמעשה כל מה שאינו מחוזק בבטון מזוין. כולם יודעים איך לקלל יפה, מהלב. הזיכרון שיישאר לכם מסין סיטי הוא שצפיתם בקומיקס. עז, יפהפה, אלים.

זה לא מקרי. רוברט רודריגז ביים, ערך וצילם את 'עיר החטאים' על פי הקומיקס של היוצר המהולל פרנק מילר, ובחר לתרגם את הקומיקס לסרט כמו שהוא. הטקסט הוא אותו טקסט, הציורים שוחזרו בדייקנות. אפשר כמעט לראות את בלוני הקומיקס יוצאים לאנשים מהפה. והדברים שהם אומרים הם תמיד שורות מחץ בנוסח "אני אהרוג אותו בצורה כזו, שכשהוא יגיע אחר כך לגיהינום זה ייראה לו כמו גן עדן".

סין סיטי היא מקום מהסוג שבו אלוהים תמיד ביום חופש, והשטן טוחן שעות נוספות. יורים באנשים, דוקרים אותם, מורידים מהם חתיכות, והרבה. אלימות היא הדבר הבולט פה: אלימות מוגזמת, קריקטורית, סטרילית, ועדיין לפעמים מעוררת בחילה. מישהו לידכם ייצא באמצע. אחרים ילכו אחריו.

'סין סיטי' הוא סרט מדהים חזותית, קצבי, אלים ומלא אדרנלין. הבעיה היחידה איתו, והיא לא כל כך קטנה, היא שאין בו רגע דל. ולפעמים, צריך שיהיה רגע דל. בסרט יש טונות של ברק וסגנון, גרמים של עומק ומחשבה. האכזריות והדרמטיות המוגזמת לא מרפות לרגע. בשלב כלשהו הפסקתי לספור את המתים, הכול התחיל להתערבל, כל הרציחות כבר נראו אותו הדבר, והדמויות החד-ממדיות נמסו אחת לתוך השניה. ולמרות זאת, אני לא יכול שלא להמליץ עליו בהתלהבות רבה. כמו דוגמנית על, 'עיר החטאים' הוא דו ממדי, לא אמיתי, אבל יפה כל כך שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים.