החוש השישי

שם רשמי
החוש השישי
שם לועזי
The Sixth Sense

במקור: The Sixth Sense
במוי ותסריט: מ. נייט
שמאלאן

שחקנים: היילי ג'ואל
אוסמנט, ברוס וויליס, טוני קולט

יש כמה מקבלי החלטות בהוליווד
שעד לרגע זה ממש מפסיקים מדי
פעם לכסוס אצבעות רק כדי שיוכלו לדפוק את הראש בקיר ביתר נוחות. מבין מילמוליהם המוטרפים אפשר להבחין מדי פעם במילים "למה, למה למה לא חשבנו על זה?". אפשר להבין אותם. אף אחד, אחרי הכל, לא חשב על זה. האימה נפלה על הראש. פחות מחודש אחרי ש"פרוייקט המכשפה מבלייר", סרט בעל תקציב שברוב ספרי החשבונות ההוליוודיים היה מעוגל פשוט ל"0", נעזר במסע שיווק מהמבריקים בהסטוריה והפך ללהיט ענק, מגיע פתאום עוד סרט חסר כל ייחוד ופוטנציאל לכאורה, שמשוחרר לקהל בתחילת אוגוסט – הזמן המסורתי לסרטים שגם מפיציהם לא תולים בהם תקוות מרובות, בלוויית מסע פרסום מינימלי ורק שם מושך קהל אחד -ברוס וויליס – וקורע את הקופות בצורה שמעלה בזכרון את "טיטאניק", ולא בכדי. הסרט מתעלם לחלוטין מכח המשיכה וממשיך למשוך כמויות קהל אדירות שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע. נדמה שכל מי שראה את הסרט פעם אחת, חוזר כדי לראות אותו פעם שניה, הפעם עם חברים. ומדובר בסרט שאין בו סקס, אין בו פיצוצים, כדור הארץ לא ניצל ואין, אין, אין בו פעלולים מיוחדים. איך, לעזאזל, הם עשו את זה?!

במשך זמן רב יכולנו כאן בארצנו הקטנטונת רק לעקוב אחרי הארועים מרחוק ולגרד בראש במבוכה, עד שבא מישהו ואמר לנו שהפוזה הזאת גורמת לנו להראות אידיוטים. עד שלבסוף (במהירות ראויה לציון, בעצם) הגיע "החוש השישי" לארץ, ורצנו לקולנוע מוקדם ככל האפשר, בקושי עוצרים לרגע במזנון כדי לקנות פופקורן וקולה. צפינו, ראינו, ובפינו הסבר לתופעה. מספר הסברים, למעשה.

סיבה ראשונה: ברוס וויליס. עם או בלי דמי מור, האיש סופרסטאר, אין ספק בכך, אבל מה שמעניין הוא שכשהוא מפסיק לרגע לירות באקדח, להשמיע שנינויות ולהציל את העולם מאסטרואידים, אפשר פתאום לראות שבעצם הוא יודע גם לשחק. אבל נניח לזה: אלה לא חדשות גדולות לכל מי שראה את "12 קופים", וברוס לא מחדש כאן הרבה. ברוס וויליס הוא ברוס וויליס הוא ברוס וויליס, אבל בשקט. ב"חוש השישי", ברוס עומד בצילו של כשרון הרבה יותר גדול: הילד. למקרה שהוא יהפוך בקרוב לכוכב ענק, תזכרו את השם: הלי ג'ואל אוסמנט. ברוס הוא הפסיכיאטר של הלי, שהוא ילד עם בעיה: הוא רואה אנשים מתים. והם גם מדברים אליו. הילד החכם אך המבועת מבוצע באופן מבריק – אני לא זוכר מתי ראיתי ילד כל כך קטן משחק כל כך טוב. הלי ג'ואל אוסמונט יהיה מן הסתם מועמד לאוסקר השנה, גם כי הם אוהבים שם ילדים, וגם כי מגיע לו.

סיבה שניה: הצמרמורת. למרות שלא מדובר בסרט אימה כהלכתו אלא במותחן דרמטי, נייט "אל תצחקו על השם שלי" שיימלאן, הבמאי של "החוש השישי" שזה בסך הכל סרטו השני, עושה לכל יתר במאי הוליווד בית ספר בקשר לאיך להפחיד קהל כמו שצריך. הסרט הזה ו"בית האימה" שאך זה יצא צריכים שניהם לשמש דוגמאות בקורס הפחדה לבמאי אימה מתחילים, כהוכחה נוספת לכך שמה שמפחיד אותנו הוא לא מה שאנחנו רואים. ב"בית האימה" לא עוברת שניה בלי שאיזה שד ממוחשב יקפוץ מתוך איזה ארון בצווחות "אני רוצה את דמכם!", והקהל צוחק לו בפרצוף. ב"חוש השישי" לא רואים, בעצם, כלום – והקהל קופץ, צורח ובוהה במסך בעיניים קרועות לרווחה כמו ילד טוב. בכל הכנות אני אומר: לא מומלץ לילדים.

הסיבה שלישית, היא הסיבה החשובה ביותר והגורם האמיתי לכך שגם אתם תמליצו על הסרט לכל מי שאתם מכירים: הסיפור. בתור סרט הוליוודי, החוש השישי הוא בהחלט עוף מוזר. הוא מרתק מהשניה הראשונה, אבל החל מאותה שניה הוא מתקדם באיטיות מורטת עצבים. הוא שקט, איטי, כמעט תיאטרלי, וקורה בו, בעצם, מעט מאוד, ובכל זאת מצליח לבצע להטוט תסריטאי שווה ערך לפליק-פלאק לאחור תוך כדי נגינה באקורדיון. כמובן, תמיד יהיו את אלה שאותם אי אפשר להפתיע, ושיספרו לכולם איך ידעו בדיוק מה הולך לקרות מהרגע הראשון. תאמינו לי: רובם משקרים.

וסיבה רביעית: "החוש השישי" הוא פשוט סרט מצוין. לא ברור עדיין אם הוא ייכנס באמת לספר דברי הימים בתוך ציון דרך קולנועי או סתם תופעה על טבעית שעברה על הקופות, או שיסתפק ברשימת עשרת הסרטים הטובים של השנה הזאת. בכל מקרה הוא כבר צרוב עמוק בזכרון של הרבה, הרבה אנשים.