שלגיה ושבעת הגמדים

במקור: Snow White and
The Seven Dwarfs!ימין!
במאי: דייויד הנד
קולות: אדריאנה קסטלוטי,
לוסיל לה ורן, הארי

סטוקוול

פעם אחת, לפני הרבה הרבה שנים (באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת), בארץ רחוקה רחוקה (ארצות הברית), חי אדם בשם וולט (דיסני). אותו וולט הפיק סרטים מצוירים קצרים ביחד עם אחיו – רוי, ואלו הוקרנו בבתי הקולנוע לפני סרטים ארוכים יותר. וולט ורוי אמנם לא היו ציירים או אנימטורים מוכשרים מדי, אבל היה להם יכולת פנטסטית לאתר אנשים שהיה להם קצת יותר כשרון, להושיב אותם מסביב לשולחן ולהגיד להם "תעשו ככה" ו-"תעשו אחרת" (והסטנדרטים שהציבו לאנימטורים היו גבוהים מאוד) עד שהסרט היה יוצא כמו שהם רצו. האחים דיסני לא התרכזו באיכות בלבד, אלא ניסו גם לחדש: ככה קיבלנו בין השאר את הסרט המצויר המדבר הראשון, את הסרט המצוייר הצבעוני הראשון ואת הסרטים הראשונים ששילבו אנימציה עם שחקנים חיים. קיצורו של דבר: בלי וולט ורוי, לא הייתה לנו היום אנימציה כמו שאנחנו מכירים אותה.

ההצלחה הרקיעה שחקים, האחים דיסני בנו אולפן שהעסיק את כל אותם אנימטורים, עשו המון כסף, אבל הם הרגישו שהם שווים הרבה יותר מסרטונים בני מספר דקות בלבד. לוולט היה רעיון גאוני: במקום סרט מצוייר של דקות ספורות, הוא יעשה סרט מצוייר של יותר משעה! כצפוי, התגובה של המשקיעים אליהם הוא ניגש עם הרעיון (אלה שלא זרקו אותו מכל המדרגות, תוך הוראה חד משמעית לאנשי הביטחון שלא להכניס יותר את האיש המוזר הזה) היתה: "נפלת על השכל?! סרט מצוייר ארוך?! מי בכלל ירצה לראות דבר כזה?! הצופים יקבלו כאב ראש מכל הצבעים המרצדים האלה אחרי רבע שעה, ויברחו מהאולם". כך שוולט נאלץ לממן את רוב הפקת הסרט – עיבוד ל'שלגיה ושבעת הגמדים' של האחים גרים – בכוחות עצמו. אם הוא היה נכשל, סביר שתעשיית האנימציה הייתה נופלת איתו. אבל כאשר הסרט יצא לבסוף, אחרי שלוש שנות עבודה, הוא הצליח מעל ומעבר, וכך נוצרה לה חתיכת היסטוריה קולנועית.

אם יש דבר שאי אפשר להגיד על האולפן שאותו ייסדו האחים דיסני, זה שהם אדישים או בורים בכל הנוגע לחתיכות ההיסטוריה ששוכבות אצלם בבוידעם, וכך, מדי כמה שנים, עורכים דיסני הקרנה מחדש או הוצאה ביתית חגיגית של הסרט הזה, והגלגול האחרון בתהליך, גרסת ה-DVD, נחת זה מכבר במקומותינו.

הבעיה עם סרטים שהם חתיכת היסטוריה, במיוחד היסטוריה כזאת עתיקה (הסרט יצא ב-1937), היא שרובם הגדול לא עומדים יפה במבחן הזמן. האם 'שלגיה' סובל מהבעיה הזאת? במבט ראשון, נראה שהתשובה היא "לא" – כי 'שלגיה ושבעת הגמדים', גם היום, שישים וחמש שנים אחרי, נראה ונשמע מ-ד-ה-י-ם. התפאורות המרשימות של הסרט – היער המכושף, הבית של הגמדים, המעבדה של המכשפה – מצויירים להפליא עד הפרט האחרון. גם הדמויות נראות ומונפשות נהדר, בתנועות ריאליסטיות ומלאות שמשתלבות בשלמות ברקע – ומוכיחות שאת מה שהאחים דיסני הספיקו לשכוח מאז עשיית הסרט הזה, האנשים שעובדים היום באולפן שהם הקימו עוד לא למדו. כמה נפלא לראות סרט אנימציה מבית דיסני עם דמויות אנושיות ומשכנעות, במקום עיצוב הדמויות של האולפן בעשר ומשהו השנים האחרונות, הנראה כאילו נעשה בידי חולה פרקינסון על טריפים. בהנפשת הסרט, אנשי דיסני בעיקר המשיכו את מה שעשו עד אז בסרטים הקצרים שלהם: סלפסטיק מצוייר. ההתרוצצויות המטורפות של הגמדים, שמלוות בהרבה מאוד קפיצות ונפילות על התחת הן מאוד משעשעות, וסוחטות קריאות התפעלות נוספות כשנזכרים שאת כל הקרקס המונפש הזה ציירו ביד. חבל שבסרטים המאוחרים יותר, דיסני ושות' החליטו להתרחק מהכיוון הזה, ולהשאיר אותו לאחים וורנר.

ומעל הכל ישנה המוסיקה. הרבה אנשים מגדירים את הסרטים של דיסני כמיוזיקלס מצויירים, אבל 'שלגיה', הוא יותר מזה: הוא אביו הרוחני של 'פנטסיה' יותר מאשר של 'בת הים הקטנה'. פס הקול בסרט הוא כל כך דומיננטי (וכמו האנימציה, עשוי בשלמות עד לפרט האחרון), עד שנראה כאילו הסרט נעשה כדי ללוות את המוסיקה הקלאסית, ולא להיפך (והסרט הדוקומנטרי שמצורף לדיסק – נדבר עליו עוד מעט – זורק רמזים עבים שאכן כך היה).

אז מה בכל זאת הבעיה? ובכן, כל אחד מהדברים הנ"ל בנפרד אכן עשוי בשלמות מעוררת הערצה, אבל כולם ביחד מרכיבים סרט ככה-ככה. למה? כי הסיפור של שלגיה, בגרסת דיסני, הוא משהו שאפשר היה לספר ברבע שעה נטו – והסרט, אפעס, באורך של שמונים ושלוש דקות. בנקודה מסוימת, כל אותן התרוצצויות אנרגטיות של הגמדים מתחילות לייגע, ומתחילים לתהות מתי העלילה תתחיל לזוז. נדמה לי שגם ילדים – אליהם הסרט הזה היה מיועד מלכתחילה – יתחילו להשתעמם בשלב מסוים. וכשהעלילה סוף-סוף זזה (אם חורגת, ראי-ראי, תפוח, רעל וכו'), כל העסק עובר במהירות הבזק ונגמר מהר מדי.

אבל אז מתבוננים בסרטון התעודה שמצורף לדיסק, ומגלים שהיו כמה סצינות שהאולפן רצה להכניס לסרט, וויתר. ולמרות שהסצינות האלה היו בלי ספק מאריכות את הסרט הארוך מדי גם ככה, אי-אפשר שלא להצטער שהן לא שרדו עד לגרסה הסופית – במיוחד סצינת החלום של שלגיה, שלפי הסטורי-בורד שצויר עבורה נראית פשוט פנטסטית: הגיבורה מעופפת לה בין העננים, מחכה לנסיך אהוב ליבה. אותו סרטון תעודה כולל עוד כמה פרטים מעניינים על הפקת הסרט והאנשים שמאחוריו, למשל: לכבוד ההפצה הבינלאומית הראשונה של הסרט צוירו מחדש כל הפריימים שכוללים את מיטות הגמדים, כדי ששמותיהם יופיעו בשפות שונות. ולמי שמתעניין מעבר לזה – הדיסק מכיל גם ערוץ סאונד עם הערותיו של דיסני על הסרט (מורכב מראיונות מוקלטים שנערכו אתו במהלך חייו) בלוויית פרשנות של היסטוריון אנימציה.

לסרט יש עוד בעיה קטנה: אפקט שרק. לא, אין קשר לסקרים פה באתר. יש כמה נקודות מפתח בסרט שבהן אי אפשר שלא להיזכר בסצינות מקבילות מ'שרק' ולהתגלגל מצחוק. סרט מסוכן, ה'שרק' הזה.
ההצעה שלי – צפו בסרט פעמיים. בפעם הראשונה תזכרו בבדיחות מ'שרק' ותתפוצצו מצחוק, בצפייה השנייה תוכלו לגשת לסרט בראש רציני יותר.

וכך אני מוצא את עצמי ממליץ שוב על סרט בגלל האיכויות הטכניות שלו, למרות אי-אילו גיהוקים בנושא התסריט. אבל שלא תטעו: 'שלגיה ושבעת הגמדים' הוא בהחלט סרט טוב. הוא אמנם בעיקר שיעור היסטוריה, אבל שיעור היסטוריה בכיף.

!3ear!