ביקורת: ספקטר

יותר מסתם סרט גרוע בסדרת ג'יימס בונד: "ספקטר" הוא סרט שהורס דברים טובים שסרטים אחרים בנו.

בדיוק כשהתחיל להיות לי אכפת מג'יימס בונד, קרה "ספקטר".‏

לפני כמה שנים בונד התחיל מחדש. ה"ריבוט", או מה שזה לא יהיה, של הדמות הזאת – כלומר, ‏הסרטים בכיכובו של דניאל קרייג – היו לא אחידים: "קזינו רויאל" היה מצוין, אחריו היה "קוואנטום ‏של נחמה" הגרוע, ואחרי זה "סקייפול", שהיה כל כך טוב שהוא ממש שכנע אותי שיש משהו ‏בג'יימס בונד החדש הזה. לפני "סקייפול", הגישה שלי היתה "אין לי שום יחס מיוחד אל הסדרה ‏המיושנת הזאת". אחריו, פתאום גיליתי שאני באמת רוצה לדעת ולראות מה יקרה לבונד בהמשך. ‏הטרילוגיה הזאת נראתה כמו הכנת-קרקע ארוכה, מדוקדקת ומדויקת לבונד חדש ועדכני, שיהיה ‏חופשי לצאת להרפתקאות חדשות ומרתקות. ועכשיו מגיע "ספקטר" והורס את כל זה לגמרי, עד ‏היסוד. "ספקטר" הוא לא רק סרט בונד חלש; זה סרט שהורס דברים שסרטים אחרים בנו. ‏

במקרה שאתם מתעניינים בעלילה: הפעם הזאת, הסוכן ג'יימס בונד 007 מסרב להוראות שהוא ‏מקבל מממוניו, ורודף אחרי נבל שמתכנן פיגוע טרור. מפה לשם, הוא קושר קצוות ומגיע לארגון-‏רשע ענק וסודי שבראשו עומד נבל מגלומן עם תכניות גרנדיוזיות. כמובן, העלילה הזאת נכונה ‏פחות או יותר לכל סרט בונד אחר אי פעם. התסריט של "ספקטר" הוא אוסף של קלישאות ‏בונדיות, וזה דווקא בסדר. אם יש למישהו רשות להשתמש בקלישאות של סרטי ג'יימס בונד, זה ‏לסרט ג'יימס בונד. אבל: זה לא פוטר את הסרט מלנסות לתת איזה טוויסט מעניין על הקלישאות ‏האלה. כשאנחנו רואים, נגיד, את בונד קשור לאיזו מכונת-עינויים בזמן שהנבל עומד בצד ונואם ‏ברשעות – אתם חייבים לפחות להיות מודעים לכך שזאת סצינה שכבר ראינו במיליון פארודיות ‏וחיקויים וציטוטים וקטעים מהסימפסונס. אז בסדר, תעשו את זה, סבבה – אבל תעשו עם זה ‏באופן שעוד לא ראינו קודם. איזה תיבול חדש. אבל לא כאן. "ספקטר" רואה עצמו פטור מזה. ‏העלילה של הסרט הארוך (למה שעתיים וחצי, למה?!) הזה היא פארודיה על ג'יימס בונד שהוציאו ‏ממנה את כל הקטעים המצחיקים.‏

הסרט הזה מטומטם. סרטי בונד הם בדרך כלל מטומטמים, במובן של "אבל הוא היה יכול להרוג ‏אותו כבר אם הוא היה רוצה", או "כן, אבל מי שבאמת קופץ ממטוס בגובה כזה, מת" או "אבל למה ‏שתשכב איתו, היא פגשה אותו לראשונה לפני שמונה וחצי שניות והוא התנהג אליה כמו דוש". מכל ‏זה יש פה בשפע, אבל הסרט הזה מטומטם ברמה אחרת: אין הגיון במה שאנשים עושים. הקשר ‏בין סצינה בונדית קלישאית 16 לסצינה בונדית קלישאית 17 הוא אך ורק העובדה ששניהם דברים ‏שקורים בסרטי בונד. זה בסדר שהנבל יגיד ‏"אה, מר בונד, ציפינו לך. התכבד במרטיני, רוצה ‏קפה? סושי? מסאז'?", ואז יספר לו בפרוטרוט את תכניתו הזדונית להשמדת העולם; זה פחות ‏הגיוני כשכל זה קורה בדיוק סצינה אחת אחרי שאותו נבל ניסה לחסל את בונד. אתם רוצים אותו ‏חי או מת? תחליטו!‏

אותו נבל ראשי, בטח שמעתם, מגולם על ידי כריסטוף וואלץ. האיש שהתפרסם בתפקידי נבלים ‏גדולים מהחיים עושה נבל-בונד. איזה חיבור טבעי ומתבקש. מי יכול להיות יותר מתאים? אבל הנה ‏מה שכריסטוף וואלץ עושה עם התפקיד שניתן לו: כלום. שום דבר. גורנישט. מדהים כמה שכלום. ‏מישהו חשב כנראה שהעובדה שהוא שם ושהוא כריסטוף וואלץ תספיק כדי להפוך אותו לנבל ‏ייחודי, ואת זה אפשר לצרף לשורה הארוכה של הטעויות שעשו מפיקי הסרט הזה. וואלץ יכול ‏להיות נבל מהגדולים בעולם אם יש לו תסריט של טרנטינו ביד, אבל עם החומר החלש שהוא נאלץ ‏לעבוד איתו כאן, נדמה שהוא אפילו לא מנסה להיות קריפי או מפחיד או אקסצנטרי או כל אחד ‏מהדברים האחרים שהן בדרך כלל המשמעות של צירוף המילים "נבל בסרט של ג'יימס בונד".‏

לפחות בדבר אחד תמיד אפשר לסמוך על סרטי ג'יימס בונד, גם אם כל השאר לא משהו בכלל: ‏תמיד יהיו סצינות אקשן גדולות, מופרכות ומגניבות. נחשו מה: גם את זה אין. סצינת האקשן שלפני ‏הקרדיטים, שמתרחשת ב"יום המתים" במקסיקו סיטי, היא לא רעה, מצולמת יפה ומהווה נקודת ‏פתיחה טובה. אבל מכאן והלאה, הסרט הארוך (כל כך פאקינג ארוך! למה לעזאזל סרט בונד צריך ‏להיות שעתיים וחצי, למה?!) הזה הוא בעיקר פטפטני נורא, יש פה הרבה יותר דיבורים מאקשן, ‏וכשמגיע כבר איזה מרדף, הוא, נו, סטנדרטי. יש פה כמה סצינות אקשן סבירות, אבל אפילו לא ‏אחת שכוללת איזה חידוש, או גימיק מגניב או פשוט זכירה באופן כלשהו. סצינות הסיום של הסרט ‏כל כך אנטיקליימקטיות שתוכלו לשמוע אולם שלם עושה "מה – זהו?!".‏

כל הדברים האלה הופכים את הסרט לסרט-בונד לא טוב. וסרט לא טוב בפני עצמו הוא דבר ‏שעובר. כבר היו סרטים לא טובים בסדרה הזאת. אבל "ספקטר" הוא יותר מסתם גרוע, אלא כזה ‏שפוגע גם בסרטים אחרים. הנקודה שבה הסרט הזה באמת מסריח היא האופן שבו הוא מנסה ‏להתכתב ולרפרר ולסגור מעגלים עם סרטים אחרים בסדרה. הסרט הזה מנסה להיום סיכום של ‏שלושת סרטי בונד הקודמים, להפוך אותם לסיפור ארוך ועקבי שבו הכל קשור להכל. הבעיה ‏היחידה: הם פשוט לא היו כאלה. לא היה קשר של ממש בין עלילות "קזינו רויאל", "קוואנטום של ‏נחמה" ו"סקייפול", והאופן שבו הסרט הזה מנסה לתפור אותם אחד לשני בדיעבד הוא פשוט לומר ‏‏"אתם זוכרים את כל הדברים האלה שקרו בסרטים הקודמים? אז הכל היה קשור!" – וזהו: הוא לא ‏מציע שום סוג של הסבר מעבר לכך, אבל תולה לפעמים על הקיר תמונות של דמויות מהסרטים ‏הקודמים (זו אינה מטאפורה) כדי להזכיר לכם שהפעם יש פה המשכיות, ושהוא לא סתם עוד סרט ‏אלא הסרט המסכם. "ספקטר" גם "קורץ" לסרטים הישנים בסדרה באותו האופן האידיוטי שבו ‏רימייקים הוליוודיים גרועים קורצים למקרות שעליהם הם מבוססים: הכנסת רפרנסים שנועדו אך ‏ורק להיות רפרנסים, ואין להם שום תפקיד בעלילה. אנשים מכריזים על שמות שלא אומרים להם ‏שום דבר, אבל אמורים להגיד לכם משהו כי אתם מכירים את הסרטים ההם, ועושים את זה בטון ‏של "היי היי זוכרים את זה? ווינק ווינק נאדג' נאדג'".‏

אני לא מצליח להבין איך זה ייתכן שאותו צוות – הבמאי סם מנדז, אותם שלושה תסריטאים – יצר ‏גם את "סקייפול", שהזריק חיים חדשים לבונד, וגם את "ספקטר" שלוקח ממנו את החיים האלה ‏עם ריבית. (השחקן המצטיין הוא דווקא הצלם הויטה ואן הויטמה, שירש בהצלחה את מקומו של ‏רוג'ר דיקינס: הסרט מצולם נהדר, את זה אי אפשר לקחת ממנו). הסרט הזה שגוי בכל כך הרבה ‏רמות שנראה שמי שיצר אותו לא הבין שום דבר בבונד ובמה שגורם לאנשים לראות סרטים ‏בכיכובו, או סרטים בכלל. ‏

אבל מה אכפת לי אני. אין לי בכלל שום יחס מיוחד לסדרה המיושנת הזאת. שוב.‏