ספיידרמן 2

במקור: Spider-Man 2
במאי: סם ריימי
תסריט: אלפרד גוו, מיילס מילר, מייקל שייבון, אלוין סרג'נט
שחקנים: טובי מגוויר, אלפרד מולינה, קירסטן דאנסט, ג'יימס פרנקו, רוזמרי האריס, ג'.ק. סימונס

קשה, קשה להיות סופר גיבור מסתורי בעולמנו. התפקיד תובעני, ובא על חשבון כל דבר אחר שאי פעם חלמתם עליו, כולל חברים. אחרי הכל, לא הייתם רוצים שהאויבים שלכם יגלו ממי אכפת לכם ויעשו בזה שימוש נגדכם, נכון?

בשנתיים שחלפו מאז שפיטר פארקר הפך לספיידרמן, הרבה מאוד דברים השתנו. מרי ג'יין היא עתה שחקנית תאטרון מצליחה ומוערכת, והארי אוסבורן מנהל את החברה של אביו ובדיוק החתים לשורותיו את ד"ר אוטו אוקטביוס, מדען שעובד על המצאה גאונית שבוודאי תביא לו את פרס הנובל הבא. רק החיים של פיטר פארקר לא הולכים לשום מקום. הוא מאחר לשיעורים, לא מצליח להחזיק עבודה, מפגר בתשלומי שכר הדירה ומאכזב את החברים שלו, שלא מבינים למה הוא לא נפגש איתם יותר. אה, כן, והוא גם צריך לטפל בכל מקרי הפשיעה של העיר ניו יורק, כי המשטרה לא מתפקדת.

בעצם, אולי עדיף לו ככה, כשהוא מנותק מהחברים. הארי, שהיה פעם החבר הכי טוב שלו, אכול קנאה. הוא לא מתמודד עם מות אביו ובטח שלא מבין את המחויבות העצומה של פיטר לחבר ה"ג'וק" הזה שלו, זה שהרג את אבא של הארי. ומרי ג'יין – גם לה נשבר. הלב, בעיקר.

ובכל זאת, כשהארי שומע שפיטר צריך להגיש עבודה על ד"ר אוקטביוס, הוא מסדר לו פגישה עתירת טכנו-באבל מקושקש עם המדען, ואף מזמין אותו להדגמה של ההמצאה החדשה של הגאון. ההדגמה, כדרכן של הדגמות בסרטים, משתבשת, ולגופו של אוקטביוס מולחמות ארבע זרועות מתכת תמנוניות (שמזכירות את הצמח מ'חנות קטנה ומטריפה'), בעלות רצון, אישיות ודעה משלהן. מזל טוב, גולום חדש נולד.

ביאתו של ד"ר אוקטופוס אינה גורמת לסרט להתמקד במלחמתו של ספיידרמן בארכי נבל החדש, כפי שמתבקש. הד"ר המטורף הוא רק עוד כאב ראש אחד שנוסף לשלל הבעיות של פיטר פארקר. עד ש…

פיט מואס בחוקי המשחק ומחליט לסיים את קריירת הספיידרמן שלו.

מצד אחד, הבחירה של הסרט להתמקד בתהליכים הנפשיים שעוברים על הגיבור-בעל-כורחו מייחדת את הסרט מכל שאר סרטי הסופר גיבורים, שמספקים לקהל את ה"בום, בום טראח!" שהוא כל כך רוצה. מצד שני, מצאו להם טיפוס לחטט לו בנשמה. יכול להיות שהרבה מאוד אנשים אוהבים את ספיידרמן או מזדהים עם האישיות הפיטר פארקרית שלו, אני לא סבלתי אותו. כאיש, לא כסרט. ואני אפילו לא יכולה לשים את האצבע מאיפה מגיע האנטי הזה.

בכל מקרה, יוצרי 'ספיידרמן 2' היו מודעים לכך שכשאנשים הולכים לסרט על גיבור קומיקס הם לא מצפים לאחד שיבלה את כל הסרט על ספת הפסיכולוג, ולכן ריככו את כל התחבטויות הנפש הקיומיות שלו. בדיחה פה, מחווה לסרט אחר שם, ופעלול או שניים לקינוח. יש בזה משהו נחמד, ובאמת קל יותר לעכל את הסרט בצורה הזו. אבל אחרי הפאנץ' ליין העשרים, קיבלתי את ההרגשה שיוצרי הסרט פשוט פחדו שהקהל לא יתעניין מדי בדרמה הנוקבת בעלת המשמעות, וידרוש את מנת האקשן הקיצית שלו, ולכן הוסיפו מנת הומור סיטקומאי, כאילו מדובר בפרק של "כולם אוהבים את ספיידי".

תשמעו, אין לי טענות. רוב הזמן השיטה הזו עובדת, והאתנחתאות הקומיות משעשעות ברובן (כמו הסצינה בה ספיידרמן מתוודה שהחליפה שלו לא כל כך נוחה. וגם מגרדת קצת בדוד ד'אור). גם ברמת התסריט והדיאלוגים ניכר שיפור לעומת הטרחנות שאפיינה את 'ספיידרמן' הראשון, למעט כמה מקרים של דמויות שפצחו במונולוגים דידקטיים, ארוכים להפליא ומשעממים טיכו.

סצינות האקשן, לשמן התכנסנו, היו טובות הרבה יותר מהדבר העלוב והגולמי שהוצג בסרט הראשון. אז כן, ספיידי עדיין מרחף בין הסמלים הפאליים של ניו יורק, אבל זה תחום שאי אפשר לחדש בו הרבה, ולשמחתי לא היו הרבה מאלה. לעומת זאת, הקרבות של ספיידי וד"ר אוקטופוס היו יפהפיים, וכללו כוריאוגרפיה מרשימה, בה שני ה"על"ים מנצלים את תנאי הסביבה לצורכיהם, ומשתמשים בכל מה שנמצא בהישג יד (אנשים, למשל) כדי להשיג יתרון, ולו זמני.

בסך הכל 'ספיידרמן 2' הוא סרט טוב בהרבה מקודמו, שהדחקתי. לוקח לו זמן עד שהוא תופס את הקצב הנכון, אבל כשהוא סוף סוף נזכר שבעצם יש לו סיפור לספר לנו, כל העניין הופך מרתק הרבה יותר. עזבו אותנו מחיי הייאוש והדיכאון הקיומי של פיטר פארקר החנון. במקומו, הבו לנו גיבור ללא חת שאפשר לשיר עליו שירים, ושמשיג כל מטרה שהוא רואה לנגד עיניו. כלומר, בהנחה שעדשות המסכה שלו לא מתכסות אבק.