ביקורת: ספיידרמן: רחוק מהבית

אוף.
שם רשמי
ספיידרמן: רחוק מהבית
שם לועזי
Spider-Man: Far from Home
סרט מס' 2 בסדרת מארוול ספיידרמן

אני מאשים את התסריט. 

הרי מעט מאוד השתנה בין "השיבה הביתה", אחד מהסרטים הכי טובים של מארוול, ל"רחוק מהבית", שבשקלול הגדול של כל החלקים הוא פשוט עוד סרט גנרי מבית היוצר של האולפן. ג'ון וואטס נשאר הבמאי, מארוול עדיין מפיקים, סוני עדיין מפיצים, טום הולנד וחבריו עדיין שם – אבל התסריט השתנה. מעבודת צוות של שישה תסריטאים – צמד הבמאים של "לילה בטירוף" המוצלח בצורה מפתיעה, צמד התסריטאים של סרטו הקודם-קודם של וואטס "ניידת משטרה" ושני כותבים שמסתמנים כ"תסריטאי הבית" החדשים של מארוול, כריס מק'קנה ואריק סומרס – נשארו רק השניים האחרונים. הרזומה של החברה האלה כולל מלבד "ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל" (עוד סרט עם תסריט בעייתי מאוד) גם את "אנטמן והצרעה", ונראה בהחלט שהצמד ניסה להעתיק את מה שעבד בסרט ההוא ולהעתיק אותם לכאן, בלי להתחשב בכך שאנטמן וספיידרמן, הם לא ממש אותו הדבר.

האשמת התסריט היא הדרך הכי הגיונית להסביר את המעבר מסרט מגובש ומעניין, שחוקר פינות פחות ידועות של יקום גיבורי העל, מתמקד ברמת השכונה, והרבה יותר סרט תיכון על ילד שרוצה להוכיח את עצמו מאשר "סרט על דושבאג שצריך ללמוד להיות חבר טוב כדי להתמודד עם איום קיומי" לפשוט… עוד סרט של פס הייצור הזה. 

נתמקד, למשל, בבניית העולם. הסרט מנסה להסביר קצת איך העולם מתמודד עם מאורעות ה'בליפ', איך שדמויות מארוול קוראות ל'סנאפ' המפורסם. כמה קצת? יש סרטון של חמש דקות שאומר לרגע "יש עכשיו ילדים שגדולים בחמש שנים", יש הרבה תמונות של איירון מן בכל מקום, יש אזכור כללי למצוקת דיור ו… זהו. מסתבר שקטסטרופה עולמית בקנה מידה שלא נודע אי פעם, לא משפיעה יותר מדי על העולם, בעצם. טוב לדעת.

לחילופין, אפשר לדבר על השעה הראשונה של הסרט, שבה כל צופה שמכיר את הקומיקס נמצא עשרות שלבים לפני כולם ופשוט מחכה, למען השם, שהדבר הברור מאליו שהולך לקרות – כבר יקרה. תראו, לפעמים באמת אין מה לעשות; מדי פעם צופים נמצאים שלב אחד לפני הדמויות, ואפשר לבנות מזה מתח לא רע. הבעיה היא שהסרט חושב שאנחנו בדיוק באותו שלב עם הדמויות. ויודעים מה? אני מניח שצופה שמכיר רק את היקום הקולנועי ולא שום דבר מעבר, אולי לא יבין לאן הדברים הולכים ואולי הוא ייהנה ויופתע. אבל לעזאזל, זה סרט קומיקס שחלק גדול מהקהל שלו הוא אנשים שקוראים קומיקס, וזה לפני שלוקחים בחשבון את תעשיית סרטוני היוטיוב שכל מה שהם עושים זה ליצור סרטונים של עשר דקות על כל דמות שמופיעה בטריילר של הסרט, גם אם זה לחלקיק שנייה. בשורה התחתונה, אחוז נכבד מהצופים יגיע כשהם יודעים מה זה מה, אז למה סתם למתוח את העצבים למשך שעה? את מה זה משרת? 

בכיוון אחר, אפשר לדבר על ה"התפתחות" שהדמויות עשו מילדים בשר ודם עם רגשות ומחשבות, לקריקטורות של כאלה. הכנות הנפלאה שהיה ניתן למצוא ב"השיבה הביתה" התפוגגה עד שהיא הגיעה "רחוק מהבית". הדילמות מזויפות ונראות כאילו הן יצאו מסרטי נעורים, ולא מהנעורים עצמם. הענין הזה מחמיר כשזה מגיע לפיטר עצמו. כל המוטיבציה וההגיון מאחורי הדמות שלו – האשמה, הפחד, תחושת המחוייבות – נעלמו והפכו ל"מה דדי סטארק היה רוצה?" ו"אני רק רוצה ילדות נורמלית כמה קשה לי". שתי מוטיבציות שלא רק שלא קשורות לדמות ממש, אלא גם לא כל כך קשורות לפיטר פרקר מהסרט הקודם. זה כאילו הוא התחיל את הסרט עם מוטיבציה חדשה שהתסריטאים הכתיבו לו, והדמות שהיתה לו קודם יכולה ללכת לכל הרוחות. תתמודדו. אם היה כאן נסיון להראות שהדמות בטראומה, אז זה בהחלט היה יכול להיות כיוון מעניין, אבל אז חבל שהם לא, נו, אשכרה הראו משהו כזה. 

ואפשר גם… טוב, לא ממש לדבר על סצנות הקרדיטס של הסרט כי כמובן ספוילר, אבל כן להרים גבה עצומה עליהן ולהגיד שהן מקריבות הגיון בסיסי תמורת אפקט "וואו". אין שום הסבר למה שקורה, וזה אף פעם לא מראה טוב לאף אחד. במקום ליצור התלהבות של 'אני חייב לדעת מה יקרה הלאה', זה יוצר סקרנות סקפטית של 'לאן כל זה הולך, בעצם?'. וזה, שוב, לא מראה טוב לזכיון הכי גדול כרגע בעולם.

זה לא שהכל רע, כמובן. ג'ייק ג'ילנהול כקוונטין בק הוא תוספת מבורכת, מעניינת ומגניבה ליקום הקולנועי, והוא בהחלט השחקן המצטיין של הסרט. סצינה טריפית במיוחד איפשהו באמצע הסרט מוכיחה שאי אפשר להגיד שוואטס שכח מאז הסרט הקודם איך מביימים כמו שצריך. ובנוסף על כך הבימוי של סצינות האקשן, למשל, פשוט נהדר. הוא רחב, מתפרס בכמה נקודות, מתאר דברים מגניבים, אף פעם לא מבלבל, מפתיע ומותח. קשה להגיד אחרי "הנוקמים" שזה השיא של סצינות האקשן של מארוול, אבל ברגע שהסרט יוצא מצילו של הענק ההוא, אפשר לראות שבהחלט יש כאן כמה קטעים שהם מתמודדים ראויים לסצינות האקשן הטובות של החברה. 

וחוץ מזה, בחייאת, זה מארוול. אתם ראיתם אי פעם סרט באמת גרוע שלהם? לא. גם הסרט החדש הוא לא. 

אבל זה פשוט לא זה. בניסיון להיות משהו בין קומדיית נוער טיפשית לסרט אקשן טיפוסי נשאר מעט מאוד ייחוד בספיידרמן שהכרנו מהסרט הקודם. אם הסרט היה מתמסר לקומדיה, כמו "אנטמן", אולי זה היה עובד – אבל הוא לא. הוא פשוט טיפשי, מעצבן, ורודף אחר נקודות עלילה שצריך להגיע אליהן במקום התפתחויות שהן אפילו קצת הגיוניות. אחרי השיאים שהגענו אליהם עם מארוול בשנים האחרונות, זה פשוט מתסכל: אקורד סיום צורם לשנה מופלאה, שלא לומר לסאגה כולה, והתפתחות מדאיגה לדמות נפלאה. 

אני, כאמור, מאשים את התסריט.