ביקורת: ספיידרמן – השיבה הביתה

סרט של מארוול שלא מציל את העולם, אלא נשאר בבית הספר, וטוב שכך. כמו כן, סרט הספיידרמן הטוב ביותר אי פעם
שם רשמי
ספיידרמן: השיבה הביתה
שם לועזי
Spider-Man: Homecoming
סרט מס' 1 בסדרת מארוול ספיידרמן

התלונה הנפוצה והמוצדקת על סרטי מארוול היא שמדובר בפס ייצור לסרטים מהנים וסבירים, שבהם ‏אתם צופים, רואים טיזרים למנה הבאה, ויוצאים מסופקים אך לא נלהבים. כיף גדול לגיקים, אבל משהו ‏שחסר בו לב או נשמה שיהפוך את הסרטים שלהם למשהו יוצא דופן. ובכל זאת, גם בפס הייצור הזה ‏יש מוצרים טובים יותר וטובים פחות, ומבין אלה "ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא אחד מהסרטים ‏הטובים ביותר של מארוול שהוא לא "הסרט הטוב ביותר של מארוול". הוא לעולם לא יהיה "איירון מן" ‏או "שומרי הגלקסיה" אבל מובטח לו מקום טוב מאוד בחלק העליון של דירוג סרטי מארוול. הוא גם ‏בקלות סרט ספיידרמן הטוב ביותר אי פעם, אבל זאת באמת לא באמת תחרות. ‏

את סיפורו של פיטר פארקר אין צורך להציג, כי כולם מכירים אותו – בכל זאת, זה סרט הספיידרמן ‏השישי ב-15 שנים האחרונות – ולכן הסרט עושה החלטה נכונה, ופשוט לא מציג אותו. כל העניין הזה ‏של העכביש שעקץ את פיטר פארקר, והאם יכול להיות שקיים קשר בין כוח גדול לאחריות גדולה? – ‏כל זה פשוט נזנח. במקום זה מוצג לנו ספיידרמן שמרגיש פחות כמו גיבור-על ויותר כמו נער ביישן ‏שמנסה להבין מה הוא עושה עם זה שיש לו כוחות על. ויותר מכל – נער בבית ספר. עקרונית, גם ‏הספיידרמנים הקודמים למדו בבית ספר, אבל הם באותה המידה היו יכולים להתרחש במכללה, קורסי ‏לילה או מחנה אימונים למליצה נגד אנשי-לטאה ששולטים במדיה: חוץ מלהראות את היכולות ‏המגניבות של פיטר נגד בריון או שניים ולבסס שהוא נחשב לוזר, אין התייחסות למרקם הגדול ‏והמסובך שהוא בית ספר. אין מורים, אין מנהל, אין מבחנים, מסיבות, שיעורים או שום דבר כזה. ‏לעומת זאת, "ספיידרמן: השיבה הביתה" שנקרא על שם עוד אחת ממסיבות הריקודים המוזרות האלה ‏שיש בתיכונים אמריקאים משום מה, הוא סרט-תיכון לכל דבר, רק שלגיבור הראשי יש במקרה גם ‏כוחות של עכביש וחליפה מגניבה.‏

וזה נהדר. מעבר לכך שדמויות ביישניות בבית ספר הן כמעט טריק זול להשגת סימפטיה מהקהל – כי ‏כולם מרגישים שהם היו ביישנים ומובכים בבית ספר, בלי קשר לסטטוס החברתי האמיתי שלהם – זה ‏גם נותן תחושה שספיידרמן מתפקד בתוך עולם כלשהו. אנשים שנמצאו בדיוק בחדר ממול תוהים ‏למה פיטר וחברו רצים ממקום למקום, וכמעט תמיד בזמן שפיטר מציל את העולם הוא מפסיד אירוע ‏חברתי או לימודי חשוב, כי יש עוד דברים בעולם חוץ מלהרביץ לפושעים. וזה נחמד, כי באמת יש עוד ‏אנשים בעולם ונחמד שיש סרטים שזוכרים את זה. אנחנו אמנם כולנו בסיפור שלנו, אבל הרבה ‏סיפורים אחרים מתרחשים במקביל, ואפילו אם הרגע הצלת אנשים באתר תיירותי מפורסם, יש מישהי ‏שכרגע הדרמה העיקרית בחיים שלה זה לארגן נשף בתיכון. אתה חלק מפסיפס, ולא המופע היחיד. ‏

בניית העולם מתרחבת הרבה מעבר לתיכון. ספיידי החדש חי בעולם של מארוול, עולם שבו גיבורי-על ‏פועלים בגלוי, והסרט מראה איך זה להיות איש קטן בעולם של האנשים הגדולים האלה. האירועים בו ‏נובעים ישירות מההשלכות של אירועים בסרטי מארוול הקודמים. לא מדובר פה בשתי שניות של ‏מישהו שמוכר דיוידי של הקרב על ניו יורק, אלא מערך שלם של סרטוני הסברה של קפטן אמריקה, ‏התמודדות עם ההריסות שנשארו אחרי קרבות נגד חייזרים ודיווחים חדשותיים על טוני סטארק ‏והשטויות החדשות שלו. סטארק, למען האמת, הוא דוגמא טובה: הוא מופיע בסרט, כפי שכל ‏הפוסטרים והטריילרים הבטיחו, אבל פחות משניתן לצפות. הוא לא המנטור של ספיידרמן שמלווה ‏אותו בכל שלב ושלב, אלא אדם עסוק שיש לו דברים רבים לעשות, ומדי פעם הוא בא להגיד מילה או ‏שתיים, כשהוא לא בדיוק בנסיעה עסקית בהודו או נלחם בטרוריסטים על הירח.‏
‏ ‏
וכל זה מאפשר לספיידרמן החדש, הטוב ביותר עד כה, לזרוח. טום הולנד הוא אחד מהנכסים החזקים ‏ביותר שיש למארוול/סוני, והייתי ממליץ להם לחבק אותו חזק ולקוות שהוא אף פעם לא יילך. לא רק ‏שהוא מכניס דם חדש לכל סיפור הנוקמים, הוא מכניס סיפור שונה מכל שאר הדמויות עד כה. הוא לא ‏עוד גבר שחצן בן 30 פלוס שמאוד טוב במה שהוא עושה והבעיה שלו זה שהוא צריך ללמוד להיות ‏נחמד ולעבוד עם אנשים אחרים; הוא נער שאין לו מושג מה הוא עושה, ומנסח להוכיח לעצמו ולאחרים ‏שהוא שווה משהו. וטום הולנד עושה עבודה נפלאה.‏‎ ‎גם בגזרת הנבל יש שיפור מסוים. מייקל קיטון ‏מצליח לצאת מהשבלוניות הרגילה וליצור נבל נאמן למציאות ומחוספס – כזה עם מוטיבציה ברורה, ‏כוחות מוגדרים, וכזה שהוא גם אשכרה מפחיד. גם כאן, לא מדובר בנבל מדהים שייזכר לדורות, אבל ‏בהשוואה לשורת נבלי העל הבלתי זכירים שקיבלנו בסרטי גיבורי על בשנים האחרונות – אין ספק ‏שהוא טוב אלפי מונים ממה שהולך, למשל, ב"שומרי הגלקסיה", סרטי ‏DC‏, ואפילו "לוגאן". בנוסף, ‏הסרט כולל את צוות השחקנים המוצלח ביותר שהיה למארוול עד כה (דונלד גלובר! טוני רבלורי! ‏הניבל בורס!) שלוהקו נכון לדמויות שאפשר לזהות בקלות ולפתח אכפתיות כלפיהן, מה שיוצר דרמה ‏מיידית בסרט. כי כשאכפת לי מהדמויות, אני לא צריך שעתיד העולם יהיה בסכנה – מספיק שעתיד ‏הדמויות האלה יהיה בסכנה. ‏

וכל הדברים הקטנים האלה, שמצליחים צלע אחר צלע להגביה את הסרט מסתם "סרט מארוול טיפוסי ‏ומהנה" ל"סרט מארוול *באמת* טוב ומהנה" מצביעים לאשם אחד – ג'ון וואטס, הבמאי ואחד ‏מתסריטאי הסרט. בעזרת בחירה נכונה אחת אחרי השנייה הוא מצליח ליצור גיבור על שמתפקד ‏בעולם ריאליסטי שהוא במקביל גם נער ביישן שמרגיש יותר כמו ילדים שפגשת בבית ספר ופחות כמו ‏דמויות שראיתי בסדרות בערוץ 6. הוא יצר סרט ששואל שאלות מעניינות בנוגע לעולם הזה, אבל הוא ‏גם תמיד, לפני הכל, כיפי ומצחיק. ו"ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא כיף. הדמויות שלו כיפיות, בחירות ‏הפסקול שלו כיפיות, הדיאלוגים כיפיים, כתוביות הסיום שלו כיפיות, ‏והוא אחד הסרטים היותר מהנים ‏שיצאו בשנת הבלוקבאסטרים המדכדכת הזאת.