ביקורת: כוכב נולד

ברדלי קופר ממש ממש רוצה אוסקר: הסרט

בסדרה הדרמה-קומית-טראש-מה-שזה-לא-יהיה הישראלית "יש לה את זה" צעירה מהפריפריה (ניב סולטן) עם שאיפות להיות מעצבת אופנה מתחילה לעבוד כסטייליסטית. בפרט, כמלבישה האישית של זמרת מפורסמת (מגי אזרזר) ומצליחה, שנשואה לזמר לכאורה איכותי ממנה אבל מפורסם פחות (עוז זהבי). היו בסדרה הזאת הרבה דברים דפוקים, אבל בקשר של זוג המוזיקאים דווקא היה משהו מעניין בגלל שהוא מתחיל בסוף הטוב, בחתונה המושלמת, כדי להפוך את הפנטזיה הקסומה למציאות מבאסת. הקשר המתפורר בהדרגה נוגע ללב באותה המידה כמו הקשר החדש שמתפתח בין הסטייליסטית לזמר וקשה להכריע מה הזיווג הנכון באמת. הזמר גם עוזר לא פעם לסטייליסטית להתפתח ברמה המקצועית והוא אחד הראשונים להאמין בה, עם או בלי קשר לקראש שיש לו עליה כמעט ממבט ראשון.

"כוכב נולד", לעומת זאת, הוא סרט שבו זמר מפורסם (בראדלי קופר) מתאהב באישה צעירה ממנו (ליידי גאגא) ועוזר לה לבחור בקריירה של זמרת-יוצרת. ותשמעו איזה פאדיחה, הסרט  ההוליוודי היענו-מכובד מפשל בהרבה מקומות שדווקא סדרה בינונית למדי בתקציב מצומצם בהרבה מישראל מצליחה. הסדרה, למשל, מבינה את תעשיית המוזיקה שבתוכה פועלות הדמויות שלה ומציבים אותן בתוכה באופן אמין ונהיר, כך שלא יידמו מדי למציאות אבל יעוגנו בה מספיק בשביל להרגיש אמינות. הסרט, לעומת זאת מדביק דמות אחת כמעט מחוץ למארג הכוחות של המוזיקה האמריקאית, בלי הקשר, בעוד השנייה חיה ביקום מקביל שבו השנה היא עדיין 2002 ותאגידים מרושעים רק רוצים למעוך כישרונות כדי לעשות מהם בובת ברבי מזמרת. ובניגוד לסדרה, כשהסרט מנסה לספר על זוגיות במשבר, הוא פשוט מעלה כל מיני רעיונות למשבר ולא מצליח למצות אותם. יש גם את קו העלילה המשותף "זמר מפורסם סובל מבעיית שמיעה ומיוסר מכך", אבל רק אחד מהתוצרים אשכרה עושה עם זה משהו. ספוילר? הסדרה. שוב.

הגרסה הרביעית במספר של "כוכב" היא בכורת הבימוי של בראדלי קופר, שכנראה נכנס לפרויקט הזה כדי להפוך אותו למקפצה אל האוסקר הראשון שלו. יש חשש סביר שקופר, שגם כתב את התסריט יחד עם אריק רות' ("פורסט" פאקינג "גאמפ") ו-וויל פטרס ("הטוב שבי") פשוט ניסה להעתיק את שיעורי הבית מדיוויד או ראסל, במאי "אופטימיות היא שם המשחק", הסרט שגרם לאוסקר לחבב אותו מסיבה כלשהי. אבל קופר קצת פיספס את העובדה שקשיים נפשיים צריך לכתוב בעדינות ובחוכמה, תוך הבנה של מורכבות המצב. להמציא סיפור רקע עצוב זה לא מספיק, וכאן יש מספיק סיפור עצוב לעוד שני סרטים לפחות. ג'קסון מיין, הוא הקופר, זוכה להצלחה מכובדת כזמר רוק עם טאץ' קאנטרי ואווירה כללית של אמריקנה דרומית. המנהל שלו הוא גם אחיו הגדול (סם אליוט) שמבוגר ממנו בהרבה שנים עקב נסיבות סיפור רקע עצוב שכאלה ונעדר לחלק לא מבוטל מהסרט בגלל סיבות. ג'קסון הוא גם אלכוהוליסט ונרקומן של סמים כלשהם (עניין הסמים די אגבי בסיפור). יש גם אבא מת ומזניח, כמובן. ובעיית שמיעה. שכחתי משהו?

באחד משיטוטי הלילה שלו בעקבות המשקה מיין פוגש את אלי, שבדיוק משתתפת במופע דראג כשהיא לא בדיוק בדראג (בסדר ג'ודית באטלר שמעתי אותך אני מנסה להעביר נקודה), במקום פשוט לתת לגאגא לעשות דראג בעצמה. הוא מוקסם משירתה והקסם האישי שלה והם מבלים לילה מתוק יחד. מאותו רגע והלאה ג'קסון לא מוכן לוותר עד שאלי תצטרף להופעה שלו כדי לבצע את השיר שכתבה. הוא אולי אלכוהוליסט, אבל הוא גם סופר-מוזיקאי שבונה עיבוד שלם לשיר שהוא שמע רק חלק ממנו פעם אחת. בעקבות ההצלחה אלי מצטרפת לסיבוב ההופעות, שרה וכותבת שירים, במקביל להתאהבות ההולכת הגוברת של השניים. עד כאן הסרט הוא לא הברקה אבל הוא נעים לצפייה כסרט מוזיקלי ורומנטי, שגם מתהדר בצילום סמי-ריאליסטי שמנסה ליצור אינטימיות ולפעמים מצליח. המצב מסתבך כשלתמונה נכנס מפיק מחברת התקליטים "מסחור ורשע בע"מ". אלי הופכת בהניד עפעף לכוכבת פופ צבעונית וקלילה, מה שמעורר בג'קסון כל מיני שדים. ברגע שמתחילים להופיע משברים אמיתיים שהם לא יש-בעיה-והופ-פתרנו-אותה הסרט הולך קאפוט. כל הדמויות נעשות שטוחות יותר, המסרים מתבלבלים, הרשע רשע מדי והאח הגדול עם הקול העבה והסמכותי נעשה אפילו יותר אח גדול וסמכותי. יש גם רצח אופי של ז'אנר הפופ, אבל זה בקטנה.

יש בסרט הזה משהו קצת חסר פואנטה, כי למרות שג'קסון חוזר ואומר שלאמן צריך להיות מה להגיד, לא ממש ברור מה בעצם בראדלי קופר ושאר הכותבים רצו להגיד. הרעיונות לא מסתכמים לתובנה אמיתית, רק רסיסים של אמיתות שמופיעים מדי פעם. קשה לי להמליץ על סרט כל כך מבולבל, אבל יש גם דבר אחד טוב שמצדיק צפייה בו. תמיד אהבתי את ליידי גאגא ומאוד משמח לראות שחוץ מזמרת ענקית ואמנית שמצליחה לעשות דברים מעניינים גם בסביבה הכי מסחרית ומיינסטרימית, היא גם שחקנית מוכשרת ומרגשת. אלי בגילומה, כדמות וכזמרת, היא הסיבה העיקרית לצפות בסרט, וחבל מאוד שהכותבים לא הפנימו שהסיפור הזה היה צריך להיות שלה ועליה. ככל שהסרט מתקדם היא נדחקת לפינה לטובת המשברים של ג'קסון, עד כדי ביטול עצמי קיצוני ובלתי מוסבר שמרגיש יותר מיושן ושמרני מהסרט המקורי משנות השלושים. אוהבי גאגא או סתם סקרנים יכולים בהחלט להנות מהסרט, או לפחות מהחלק הראשון שלו. הוא בשום שלב לא מגיע לרמת ביזיון, אבל בסופו של דבר הוא פשוט מאכזב.