ביקורת: מלחמת הכוכבים – אחרוני הג'דיי

סרט "מלחמת הכוכבים" הכי לא דומה ל"מלחמת הכוכבים" שיצא עד היום, וזה דבר טוב.
שם רשמי
מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי
שם לועזי
Star Wars: The Last Jedi
סרט מס' 8 בסדרת מלחמת הכוכבים

"אחרוני הג'דיי" הוא סרט "מלחמת הכוכבים" לכל דבר ועניין, אבל מרגיש שונה לגמרי.

הסרט מתאר שני סיפורים במקביל: הראשון הוא המפגש של ריי עם לוק, שלא ממש הולך כפי שהיא מצפה לו. היא רוצה שהוא יחזור ויהיה גיבור שיציל את המורדים. הוא רוצה להישאר על האי ולשתות חלב כחול הישר מהעטינים של המפלצת המוזרה שממנה יוצא החלב הכחול. היא רוצה שהוא ילמד אותה להיות ג'דיי, הוא רוצה שהיא תעוף מהאי שלו. קו העלילה השני הוא המרדף של המסדר הראשון – היורשים של האימפריה – אחרי אחרוני המורדים. מדובר במרדף שמתרחש לאורך כל הסרט, והוא אומנם לא בדיוק "כביש הזעם" בקצב שלו, אבל אין בו שום שלב של מנוחה למורדים – מה שגורם לתחושת מתח גוברת ככל שהגיבורים שלנו מנסים למצוא פתרונות. תקופת הזמן שבה מתרחש הסרט היא מוגבלת ומוקצבת, מה שנותן לסרט מתח שלא ממש היה בסרטי "מלחמת הכוכבים" עד כה.

עוד דבר ששונה בסרט הזה זה שהוא מצחיק. אבל ממש מצחיק. היה תמיד הומור בסרטי מלחמת הכוכבים, אבל "אחרוני הג'דיי" לוקח סגנון שהוא לפעמים כמעט פארודי, בגישה שמזכירה את "תור: ראגנארוק" של שימוש בהומור יומיומי בסיטואציות של קרבות אפיים. לא כל הסרט הוא כזה והדמויות יודעות מתי הגיע הזמן להיות רציניות, אבל יש סצנות שלמות שמפתיע מאוד לראות בסרט "מלחמת הכוכבים" רשמי – למשל, סצנה שהיא המקבילה למתיחה טלפונית. ייתכן שיהיו צופים שיראו בהומור כזה זלזול במורשת של הסדרה, אבל לדעתי הן דווקא עושות לה כבוד – ביקום של "מלחמת הכוכבים" יש מקום לסוגים רבים של הומור, וזה אף פעם לא מאפיל על הדרמטיות של הסרט. חלק מהבדיחות נעשות כדי לתת יותר אנושיות לדמויות; מבט אחד קצרצר של דמות באמצע סצנת קרב הוא גם משעשע וגם מספיק כדי להראות שהדמויות כאן הם גם דמויות ולא רק גיבורים בהרפתקה אפית.

ולמרות חוש ההומור, אין ספק שמדובר בהרפתקה אפית. בין אם בגלל מה שנמצא על כף המאזניים והסיכון האמיתי ביותר לאבדות גדולות, או העולמות המופלאים שנגלים לעינינו בסרט הזה – שכוללים שלל המצאות ויזואליות נהדרות, בעיקר בתחום חיות הבר החדשות שהסרט ממציא שיהיו בקרוב בובה צמרירית בחנות הצעצועים הקרובה לביתכם ואולי בגלל שהסרט מתאמץ מאוד להראות שכל אבדה של בן אדם, כולל ניצב ללא שם, היא חשובה.  ואולי זה משום שמדובר במסע ארוך של דמויות רבות, שנלחמות את הקרב של הטוב נגד הרע המוחלט ובגלל שיש שם כמה סצנות שהם פשוט, באמת, כל כך מגניבות.

המקומות שבהם הסרט עלול לאכזב אנשים הם אלה שבהם הבמאי ריאן ג'ונסון, כשקיבל את המקל במירוץ השליחים של הסדרה מג'יי. ג'יי. אברמס, הסתכל עליו ואמר "אה. המממ… אבל מה אם נעשה את זה קצת אחרת?". חלק מהשאלות הגדולות שנותרו אחרי הפרק הקודם נענות בביטול, חלק מהדמויות הראשיות מתחלפות בפוקוס ביניהם (פו מקבל שדרוג משמעותי על פני פין), וחלק מהדמויות שנרמזו בסרט הקודם מופיעות בגרסא שעלולה להיות שונה ממה שציפיתם לה. הסרט לא מזלזל בשום החלטה של אברמס, אבל הוא מושך את הסיפור לכיוונים הייחודיים והמפתיעים שלו, ומעניין יהיה לראות מה ג'יי ג'יי אבראמס יעשה עכשיו שהוא קיבל את המושכות בחזרה.

כך למשל, בעוד "הכוח מתעורר" היה עסוק כל הזמן בריצוי מעריצים על ידי מיקסום הנוסטלגיה, "אחרוני הג'דיי" מנסה לעשות גם משהו משל עצמו. לא מדובר כאן ברימייק של "האימפריה מכה שנית" (למרות כמה נקודות דמיון) אלא סיפור חדש שעוד לא בדיוק סופר בסאגה של מלחמת הכוכבים, שמצליח לצבוע את הצדדים בכמה שיותר אפור שאפשר בעולם שבו יש רק טוב ורע. ומעבר לכך – הסרט (כמו "האימפריה מכה שנית" אבל אפילו יותר) מכיר בכך שיש תוכניות שנכשלות, ושיש עוד סוגי עולמות שונים לחלוטין שנמצאים בגלקסיה שעוד לא נחשפנו אליהם.

בנוגע לדמויות, כולן עדיין כאן ועדיין כיפיות מאוד, ועדיין יש מלא מהן. זה קצת מכביד על הסרט לעסוק בכל כך הרבה דמויות כשהוא מנסה לתת לכל אחד אופי ומוטיבציה, אבל הוא מצליח להחזיק את כל הכדורים באוויר בסופו של דבר. ריי וקיילו רן שניהם מתפתחים תוך התלבטות אדירה במה שנכון או לא נכון לעשות, ויוצרים את דמויות הג'דיי והסית' הצעירות הטובות שהיו לסדרה להציע. פו מקבל זמן מסך נרחב כשהוא נאלץ להתמודד עם היותו הטייס-חמום-המוח שרוצה רק ללכת ולפוצץ דברים בתוך מחתרת שרק רוצה שכולם יחזרו הביתה בשלום. פין מקבל דמות חדשה לצאת איתה למסע הרפתקאות, ודווקא הוא קצת מפוספס מבחינת מסע דמות גדול או מעניין. ויש עוד הרבה דמויות משנה מרתקות וכיפיות, אבל אם יש דמות אחת שממש זורחת בסרט – זה לוק. הסרט מציע תיקון מסוים לעוול גדול של הסאגה, וזה חוסר האופי המוחלט שהיה ללוק סקייווקר, הפלקט האנושי, בטרילוגיה הקודמת. כאן, לא רק שללוק יש אופי, מארק האמיל מציג הופעה כל כך טובה שמשלבת בתוכה הומור, פאתוס, עצב, תקווה, גדולה, יום-יומיות ועוד, שיש מצב שהיא ההופעה הכי טובה שהייתה בסרט מלחמת כוכבים עד כה. זה אומנם מתסכל שהסרט הקודם נגמר לפני שנתנו לו להגיד משפט, אבל הסרט השמיני מפצה על כך לחלוטין. האמיל הוא לא היחיד שעושה עבודה מצוינת, ובולטים לטובה גם אוסקר אייזק, דונאל גליסן לורה דרן ובניסיו דל טורו – כשהשניים האחרונים מציגים דמויות כיפיות ומרתקות שהתחשק לי בסוף הסרט לדעת כל מה שאפשר לדעת עליהם.

אז איפה "אחרוני הג'דיי" ממוקם ביחס לשאר הסרטים של הסאגה? לכל ארכו הוא מהנה, לוקח החלטות סיפוריות שאני מעריך ושאני חושב שמשפרות אותו, ויש בו כמה סצנות אדירות ממש – אבל חסר לו איזה "לא, אני אביך" בסיום שלו. הסרט מסתיים לא בסימן קריאה של רגש או תגלית, אלא בשלוש נקודות שמבהירות שאנחנו רק באמצע הדרך. אני לא בטוח שהחוסר של הסצנות האלה מוריד מערך הסרט כסרט, ואולי אני אפילו מעדיף אותו ככה, אבל אין ספק שהן מורידות מאפקט ה"וואו" שאנשים יוצאים איתו מהסרט. אולי זה יותר הגיוני שאנחנו לא מגלים שבטוויסט מדהים ומגוחך ריי היא בעצם ההורים של עצמה, אבל זה גורם ליציאה מהאולם להיות יותר מהורהרת מאשר נלהבת חד משמעית. אז בעוד שהוא הרבה יותר מהנוסטלגיה של "הכוח מתעורר", קשה להגיד בוודאות אם הוא יותר או פחות טוב משיאי הטרילוגיה המקורית . אבל אם סתם שופטים את הסרט כנגד שאר הסרטים של השנה, היתרונות העצומים שיש לסרט הזה סוחפים לחלוטין והופכים אותו בקלות לשובר הקופות הטוב ביותר מאז "מקס הזועם: כביש הזעם" ולאחד מהסרטים הטובים ביותר שיצאו השנה.