ביקורת: מלחמת הכוכבים, פרק 1 – אימת הפנטום (3D)

הוא חוזר לקולנוע בגירסת תלת-מימד, וזו הזדמנות לבדוק האם הוא באמת כזה רע כמו שאומרים. ובכן: הוא כן. הו, כמה שהוא כן
שם רשמי
מלחמת הכוכבים - פרק 1: אימת הפנטום
שם לועזי
Star Wars: Episode I - The Phantom Menace 3D
סרט מס' 4 בסדרת מלחמת הכוכבים

עד כמה באמת גרוע "אימת הפנטום"?

צפיתי ב"מלחמת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום" ב-1999, בודד לגמרי באולם קולנוע בכרמיאל ‏שנסגר מזמן. וקצת התפלאתי שאני לא ‏מתלהב יותר. נהניתי מהאפקטים, אבל הסיפור לא ממש ‏עניין אותי או סחף אותי. זו לא ‏זכורה לי כאחת החוויות הגרועות בחיי, ואני לא חושב שהרגשתי ‏איך ג'ורג' לוקאס מחרב לי את ‏הילדות ואונס את הדובי החביב עלי. ‏

אבל ‏מאוחר יותר הסרט הזה התקבע כסמל לכל מה שרע, בעולם בכלל ובמלחמת הכוכבים בפרט. ‏כולם תמיד מדברים על כמה שהוא גרוע, איך הוא שבר את ליבם והרס את חייהם, אבל זאת בטח ‏הגזמה. אחרי הכל, הציפיות מהסרט היו בלתי אפשריות. "מלחמת הכוכבים", פרקים 4-6, היו ‏סדרת הסרטים המצליחה והאהובה ביותר בעולם. "פרק 1" יצא ב-1999, 16 שנים אחרי "שובו של ‏הג'דאי", ואחרי שג'ורג' לוקאס פמפם לכל העולם במשך שנים על הפריקוולים שישלימו את העולם ‏של מלחמת הכוכבים, ועל נפלאות הטכנולוגיה שאיפשרו לו לעשות את זה סוף סוף. אנשים עמדו ‏בתור במשך חודשים. אז ברור שהסרט לא עמד בציפיות. ברור שהוא נחשב לאכזבה. וכן, סביר ‏להניח שהוא באמת לא כל כך טוב. אבל האם הוא באמת גרוע כמו שעשו ממנו?‏

‏13 שנים אחר כך, הסרט יוצא להפצה מחודשת בתלת-מימד. מה שכבר מראה כמה שג'ורג' לוקאס ‏לא מבין כלום. הפצות מחודשות של סרטים בתלת-מימד, אפילו תלת-מימד מיותר, יכולות לעשות ‏כסף, כמו ש"מלך האריות" הוכיח. אז אתה רוצה להוציא מחדש את סרטי "מלחמת הכוכבים", ‏בגירסה המיליון וחמש, הפעם בתלת? סבבה, למה לא. האמת, הייתי דווקא שמח לראות את ‏‏"מלחמת הכוכבים" המקורי – כלומר, פרק 4 –בתלת. יש שם כמה סצינות שעשויות לעבוד נהדר ‏עם הפורמט, כמו החללית הארוכה-ארוכה-ארוכה בהתחלה, או הטיסה דרך החריץ ההוא בכוכב ‏המוות. אבל למה להתחיל עם "אימת הפנטום", לכל הרוחות? מי צריך לראות את הסרט הזה שוב, ‏ולא משנה בכמה מימדים?‏

ובכל זאת התייצבתי לסרט, בעיקר כדי לראות איך הזכרון שלי ממנו עומד במבחן הזמן, והאם הוא ‏באמת כזה גרוע. מהתלת-מימד לא ציפיתי לשום דבר. יש לי ניסיון בזה, אני כבר יודע שתלת ‏שנוסף בדיעבד לסרטים שלא צולמו עבורו הוא מיותר במקרה הטוב. הדבר היחיד שבאמת ציפיתי ‏לו היה לראות את הלוגו של מלחמת הכוכבים, ואחריו את הטקסט הפותח, מתרחקים מהמצלמה ‏בתלת-מימד. ראיתי. זה לא היה מעניין כמו ‏שציפיתי שזה יהיה.‏ אחר כך התחיל הסרט.‏

או. מיי. גוד.‏

אז עד כמה באמת גרוע "אימת הפנטום"?‏

‏ הוא גרוע הרבה, הרבה יותר מכפי שזכרתי. הוא גרוע יותר מהפארודיות עליו. הוא גרוע כמו ‏ההשוודה של הסרט שאיכשהו קיבלה תקציב. הוא גרוע יותר מ"דמדומים".‏

בקיצור, כן. הוא גרוע כמו שאומרים.‏

לסרט אין מבנה של סרט. הוא מתחיל בסכסוך על נתיבי סחר, שאליו נקלעים שני אבירי ‏ג'דאי ‏שתפקידם לגשר בין… משהו לבין… משהו אחר, אבל אז יורים בהם. לא מוסבר מי אלה או ‏למה שיהיה ‏לנו אכפת. אין לסרט גיבור ראשי, אין לו נבל ראשי, אין לו מוטיבציה, אין מטרה ואין ‏סיבה שיהיה לכם ‏אכפת.‏ כל שורה מגוחכת. כל סצינה מביכה. כל פיתול עלילה גורם לך לחבוט ‏במצח ולתהות מה לעזאזל הם חשבו. וכל זה לפני שג'אר ג'אר מגיע.‏

מבחינת בימוי השחקנים, מעולם לא ראיתי משהו גרוע יותר. בסרט משתתפים, בין השאר, ליאם ‏ניסן, יואן מקגרגור ונטלי פורטמן (וגם, באופן משונה, קירה נייטלי בת 12, לפני שמישהו שמע ‏עליה). אלה לא שחקנים גרועים. לכל הפחות, הם יודעים את העבודה. אבל כאן הם נראים כאילו כל ‏אחד מהם צולם בנפרד, באולפן עם מסך ירוק, כשהוא קורא מקרטון משפטים שהוצגו לו בזה אחר ‏זה, בלי הקשר. אנשים עומדים זה לצד זה ומדקלמים כשהם מסתכלים זה לזה בצוואר או באוזן ‏במקום בעיניים. אם מצליחים להקשיב למילים שהם אומרים, מגלים שהם אומרים דברים כמו ‏‏"ספירת המידיכלוריאנים שלו! היא מעל 20 אלף!" ו"זכור, אנאקין, הפוקוס שלך קובע את המציאות ‏שלך" (מה?!). הסרט כל כך מביך שלא יכולתי שלא להתחיל להתייחס אליו כמו אל ילד בהקבצה ‏למתקשים. מצאתי את עצמי מציין אותו לשבח, מנטלית, בכל פעם שקרה משהו לא מאוד ‏גרוע. ‏‏"היי, המשפט הזה לא היה לגמרי מגוחך! כל הכבוד, קוקי! אתה עושה כמעט כמו גדול!". ‏

ב-1999, כל זה היה שווה הכל בשביל הפעלולים. הסרט היה נורא יפה, וכלל אנימציה ממוחשבת ‏בכמות ובאיכות שלא נראתה עד אז. אבל זה היה מזמן. חלק מהפעלולים נראים טוב גם היום: עיר ‏הבירה של נאבו, עם מפלי המים, היא עדיין מקום מרהיב. סצינות אחרות הפכו למביכות כמעט כמו ‏הדיאלוגים. סצינת הקרב הגדול שבסוף הסרט, שנערך אם אני לא טועה בארץ הטלטאביז, הפכה ‏ללא רלוונטית בשניה שבה יצא "שני הצריחים". סצינת מירוץ הפודים, שהיתה זו שבזמנו גם שונאי ‏הסרט טענו ששווה לראות אותו רק בשבילה, נראית היום כמו משחק מחשב די סביר.‏

יש דברים טובים בסרט. צריך לחפש אותם היטב, אבל יש. יש קרב חרבות-אור אחד לא רע בכלל ‏עם דארת' מול. העלילה הפוליטית הגדולה, המתעדת את עלייתו של הסנאטור פאלפטין – ‏שמתחילה כאן, וממשיכה בשני הסרטים הבאים – די מעניינת בדיעבד, עכשיו כשאנחנו יודעים ‏בדיוק מה המשמעות של כל מהלך בה. זה עובד רק אם ראיתם כבר את פרקים 2 ו-3: למי שצופה ‏בסרט בפעם הראשונה היא משמימה ומשעממת, והוא לא יבין למה לעזאזל סרט שאמור לעסוק ‏בהרפתקאות מסעירות בחלל נראה במשך כל כך הרבה זמן כמו ערוץ הכנסת. חוץ מזה, הסרט ‏הוקרן בפוקוס נכון, והפוקוס, כידוע קובע את המציאות (לא, ברצינות, מה לעזאזל זה אומר?!).‏

התלת-מימד היה בדיוק כפי שציפיתי, כלומר מיותר לחלוטין, לא מוסיף שום דבר, ואולי אפילו ‏גורע. אחד הדברים שאני זוכר לחיוב מהצפיה הראשונה ב"אימת הפנטום" היה הצבעוניות של ‏הסרט. אחרי שסרטי "מלחמת הכוכבים" המקוריים היו מלאים בחלליות אפורות על רקע חלל ‏שחור, "אימת הפנטום" היה מלא צבעים בוהקים. אבל אחת מתופעות הלוואי של תלת-מימד, ‏כידוע, היא עמעום הצבעים במידה מסוימת. אני לא יודע אם להאשים את המשקפיים או את ‏הפרספקטיבה, אבל הצבעים כבר לא הרשימו אותי.‏

דבר אחד טוב יצא מההפצה המחודשת של "מלחמת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום". היא הסירה ‏כל ספק שהיה לי בקשר לסרט הזה. הוא לא סתם הסרט הגרוע ביותר בסדרה, אלא סרט איום ‏ונורא בכל קנה מידה. תודה ג'ורג', באמת שלא היית צריך.‏