סטייט פינת מיין

במקור: State & Main
במוי ותסריט: דייויד מאמט
שחקנים: פיליפ סימור הופמן,
וויליאם ה. מייסי, שרה ג'סיקה

פארקר, אלק בולדווין, רבקה
פידג'ן, ג'וליה סטיילס

אני בשוק. שנים שאני עוקב אחרי הוליווד מקרוב: אני לא מפספס אף "מאחורי הקלעים של…", אני קורא את כל ראיונות העומק עם כוכבי הקולנוע ב'מעריב לנוער' (המתרכזים רובם מסביב לשאלה: "איך זה שאתה כל כך אחלה?"), ולוקח לתשומת ליבי את הקומוניקטים שמגיעים היישר מחברות ההפצה (וחברות ההפצה הרי לא ישקרו לי). כך שבכל הצניעות, אני יכול לומר שאני מכיר מקרוב את הוליווד, את הלך הרוחות בה, ואת סוג בני האדם המתגוררים ועובדים בה, ואני יכול לספר לכם בבטחון מלא שמדובר במלאכים. לא פחות. אנשים מושלמים, יפהפיים, חביבים, אדיבים לזולת ורגישים לאיכות הסביבה, שכל עניינם בחיים הוא ליצור סרטים מרתקים ונפלאים, בכדי לבדר אותי, האדם הפשוט. אלוהים יברך אותם. ופתאום מביאים לי איזה סרט מפוקפק שמעז לטעון שזה לא ככה: שאנשים בתעשיית הקולנוע מתעבים זה את זה, שהם מדברים אחד אל השני לא יפה, ואפילו – ירחם השם! – שיש יוצרים שהצלחה חומרית מעניינת אותם יותר מאמנות לשם האמנות! לא יכול להיות.

למען הסר כל ספק, ולטובת אלו שעוד לא עברו את ההשתלמות בזיהוי ציניות, יש להבהיר: הפיסקה הקודמת נכתבה בציניות. בהוליווד, כפי שכולם יודעים, עובדים חלאת המין האנושי, אנשים שימכרו את נשמתם וישכירו את אימם תמורת עוד כמה ג'ובות. כולם שם תחמנים, רמאים, שקרנים, גזלנים וקמצנים, עד האחרון שבהם (חוץ מהתסריטאים, שהם דוקא בסדר). ואיך אני יודע את כל זה? ראיתי בסרטים. 'השחקן', 'בארטון פינק', 'שדרות סאנסט', והרשימה עוד ארוכה. "פרצופה האמיתי של הוליווד" נחשף בימינו בכל שני וחמישי. להגיד שהוליווד היא בעצם לא מקום כל כך נחמד זה, איך לומר, לא הכי מקורי. כל כך הרבה סרטים נעשו על כמה שתעשיית הקולנוע האמריקאית מושחתת, מכוערת ורעה, עד שעולה השאלה – אם כל יוצרי הסרטים האלה באמת כל כך סובלים בהוליווד, למה הם לא פשוט קמים והולכים?

הסיבה שיש כל כך הרבה סרטים כאלה היא אותה הסיבה שבגללה יש כל כך הרבה ספרים על סופרים מתוסכלים, ושבגללה קיבלנו את 'החיים זה לא הכל', סדרת טלויזיה על אנשים שכותבים סדרות טלויזיה: אנשים כותבים על מה שהם מכירים. "רק על עצמי לספר ידעתי" אמרה רחל, וידעה על מה היא מספרת. מאחורי כל סרט מצליח עומד תסריטאי מתוסכל, שלא מוצא על מה לכתוב, ומחליט בסופו של דבר לכתוב על מה שהוא מכיר ורואה כל יום. זאת גם הסיבה שהתסריטאים הם היחידים שיוצאים בסדר מכל סרטי "הוליווד היא חרא" האלה. הם תמיד הנשמות הזכות והטהורות שנקלעו שלא באשמתם לבור השחיתות והזוהמה. תסריטאי שעובד בשביל הכסף? אין דבר כזה. זה הכל שינויים של האולפן.

למרות כל זה, 'סטייט פינת מיין' הוא סרט נחמד. נחמד, אבל אל תצפו ללמוד בו על הוליווד משהו שעוד לא ידעתם. השחקנים אגו-מניאקים, השחקניות שרלילות, הבמאי רודף בצע והתסריטאי קדוש – אין חדש תחת השמש.

צוות ההפקה של הסרט 'הטחנה הישנה' מגיע לווטרפורד שבוורמונט, עיירה זעירה ותמימה כמעט כמו פלזנטוויל, שבה כולם מכירים את כולם, לא נועלים את הדלת בלילה, ומברכים זה את זה ב"Go you Huskies!" (כשם שירושלמי עשוי לברך את חברו ב"יאללה בית"ר"). הברושור שמחלקים במשרד התיירות המקומי מספר על טחנת מים עתיקה שקיימת בעיר, ועל תחנת כיבוי אש שעודה פעילה, וזה פשוט מושלם מבחינת הבמאי (וויליאם ה. מייסי, ישר מ'פארק היורה 3'): אלה הם שני הלוקיישנים הנחוצים להפקה, ותושבי העיירה מתלהבים מעצם הרעיון שיצלמו בעירם סרט הוליוודי, ולא חולמים לדרוש על זה כסף.

אבל יחד עם צוות ההפקה מגיעים לעיירה גם מרפי והחוקים שלו, ומתחילים לעבוד שעות נוספות. טחנת המים הישנה, מסתבר, בכלל נשרפה בשנות ה-60. הויטראז' בחלון תחנת כיבוי האש לא מאפשר לבצע את הטראקינג-שוט המדהים פנימה. השחקנית הראשית (שרה ג'סיקה פארקר, 'סקס והעיר הגדולה') לא מסכימה להתפשט – למרות שכבר חתמה על חוזה המחייב אותה לכך, הכוכב הענק (אלק בולדווין, כוכב ענק, עלק) מנצל, בשביל הספורט, טינאייג'רית מקומית (ג'וליה סטיילס, 'ריקוד צמוד'), או אולי היא מנצלת אותו. להפקה נגמר הכסף, ומקור המימון היחיד האפשרי הוא הכנסת פרסומת "סמויה" לסרט – אבל איך מכניסים פרסומת לחברת דוט-קום לסרט שמתרחש במאה ה-19?

בקיצור, בלגן גדול, ולא ברור איך, אם בכלל, יצליח צוות ההפקה להיחלץ מכל הבוץ הזה. ונשאלת גם השאלה למי אכפת. הרי האנשים האלה דוחים ממילא, ואני לא מת על סרטים הסטוריים. מה אכפת לי אם הם יצליחו לעשות את הסרט שלהם או לא? מקסימום אני עשוי להתעניין בגורלו של התסריטאי (פיליפ סימור הופמן) המתחבט, כפינוקיו בשעתו, בשאלות הנוגעות למהות האמת והשקר, והתאהבותו בבת המקום (רבקה פידג'ן) הסובלת מתסמונת ג'ולי אנדרוז חמורה: הבחורה שמחה ועליזה תמידית, בכל עת, לא משנה באילו נסיבות. בלתי עציבה. אבל מה – חמודה.

הסרט מלא בבדיחות הוליוודיות פנימיות, חלקן מובנות למי שיש לו הבנה ממוצעת בתעשייה ("מה זה Associate Producer? " "זה הקרדיט שאתה נותן למזכירה שלך במקום העלאה במשכורת"). הרבה בדיחות אחרות אני בטוח שפספסתי, פשוט מפני שלא משנה כמה 'פנאי פלוס' קראתי – אני לא גר בהוליווד, לא עובד באולפני יוניברסל ולא באמת יודע איך דברים עובדים שם. נדמה לי שכדי להבין וליהנות מהסרט כולו צריך להיות באמת חלק מ"התעשיה". כדי לנצל את הבדיחות שאתם כן מבינים עד תומן מומלץ לצחוק בקול גדול בכל פעם שאתם מזהים בדיחה כזאת, לטפוח לעצמכם על השכם, להסביר את הבדיחה לשכניכם הבורים בהלכות הוליווד ולהרגיש כמו מביני דבר.

יותר מפעם אחת במהלך הסרט, הוא כמעט וגולש לקיטש מגעיל ממש (כולל אפילו סצינת "אני יכול להסביר"), אבל תמיד מצליח להציל את עצמו בשניה האחרונה. ייתכן, כמובן, שכל זה הוא חלק מהאמירה של הסרט נגד הקיטש האוכל כל חלקה טובה בהוליווד, או משהו. אותו הדבר נכון לגבי הסרט כולו: דייויד מאמט, התסריטאי והבמאי, יכול לקטר מכאן ועד 'רוקי 11' על כמה שהוליווד היא צבועה, חומרנית ובכלל איחסה, אבל למה שנאמין לו, כל עוד הוא לא יכול לענות על השאלה הפשוטה: אם זה כל כך רע, למה אתה לא פשוט קם והולך? אבל גם על זה יש לסרט תשובה, שבאה בשניה האחרונה, במשפט האחרון. שנון, המאמט. כמעט שהיה אפשר להכניס אותו לסקר על הטוויסטים.