|
|
|
|
||
|
|||||
|
|
הישרדות מאת אילן שיינפלד
חוץ- יום
קוביות שחורות בגדלים שונים, אטומות לחלוטין. נראות כגורדי שחקים צפופים הדבוקים אלה לאלה, או כפניו של רכיב חשמלי כלשהו. המצלמה עוברת על פני קוביות אלה באיטיות.
פנים. חדר ריק וחשוך- זמן משתנה
על הרצפה יושב זוג, גבר ואשה כבני ארבעים. נדמים כתאומים. לבושים בלבוש זהה, גם שערם צבוע באותו גוון. הם יושבים גב אל גב, ידיהם שלובות לאחור זו בזו. הם מוארים באלומת אור חיוורת. החדר שקט. הנוכחות היחידה של 'עולם' בחוץ ניכרת דרך שינויי האור ופס הקול. רחש עמום של מכוניות רבות החולפות על כביש מהיר. המצלמה תופסת את שניהם בפרופיל זה עם זו.
אישה: כואב לך?
גבר: מאד.
אישה: גם לי.
גבר: זה רק מתגבר עם הזמן.
אישה: כן.
גבר: את יכולה לזוז קצת?
אישה זזה מעט על ישבנה, והוא עמה.
אישה: ועכשיו?
הגבר נאנח מכאב.
אישה: כבר אמרתי לך. זה לא עוזר.
גבר: כן. אין ברירה.
אישה: אין דבר כזה, אין ברירה.
גבר: צריך פשוט להתרגל.
אישה: את זה אני לא מקבלת.
גבר: אפשר לחשוב שמישהו שואל אותנו.
אישה: מעניין מי קשר אותנו ככה, לכל כך הרבה שנים.
גבר: זה לא משנה.
אישה: ודאי שכן.
גבר: למה?
אישה: כי מעולם לא ראינו אותו.
גבר: העיקר זה שאנחנו כאן, ככה, קשורים.
קולות החוץ נשמעים חזקים יותר. מקשים על הדיאלוג ביניהם. הם מדברים בקול רם.
אישה: מה שקשור אפשר להתיר.
גבר: סליחה?
אישה: מה ששמעת.
קולות החוץ שוככים.
גבר: מה את צועקת?
אישה: העיקר שתשמע.
גבר: יש דברים שאני לא רוצה לשמוע.
אישה זה עניין של הגיון בריא.
גבר זה עניין של הסתה.
אישה: זו לא הסתה. זו בדיקת אפשרויות.
גבר: יותר טוב שתשבי בשקט.
אישה: כבר ארבעים שנה אני יושבת בשקט.
גבר: ככה נבראנו, ככה אנחנו צריכים להישאר.
אישה: אתה כזה סתגלן. ממש אובססיבי.
גבר: התזזית שלך היא יותר טובה?
האור בחדר עולה מעט. גם קולות החוץ מתרככים. נשמעים ציוצי ציפורים, נביחות, ילדים בצחוקם. הגבר והאישה יושבים שותקים איזה רגע.
גבר: ככה טוב. ככה נעים.
אישה: אני לא יכולה להישאר ככה.
גבר: למה, מה חסר לך?
אישה: הכל.
גבר: חיה, נושמת, ניזונה מן האוויר וממני. מה עוד את צריכה בחיים?
אישה: לזוז.
גבר: אז למה לא אמרת? הנה
הגבר זז על ישבנו והיא זזה איתו.
גבר: נהנית?
אישה: משהו [פאוזה] התכוונתי בחוץ.
גבר: כפוית טובה. שום דבר לא מספק אותך.
אישה אפשר לחשוב. ממש מחול. שני ישבנים נסחבים על הארץ.
גבר מאיפה את בכלל בטוחה שיש כזה, 'חוץ'?
אישה: אין לך אוזניים?
גבר: חושים זה דבר מתעתע.
תעתועי אור מתחילים בחדר, כמו חדירה חלקית של קרני אור מפזזות לפרקים וחולפות על הקירות.
גבר: את רואה? תעתועים.
אישה: אל תתחכם אתי.
גבר: אני רציני.
אישה: האור בא מאיפה שהוא.
גבר: או שכן, או שלא.
אישה: אתה משגע אותי! כשיש פנים, יש חוץ! זה ענין של הגיון!
גבר: מה את אומרת.
אישה: וכשיש קשר יש התרה!
גבר: את אישה אופטימית.
אישה: מישהו פה צריך לראות למרחוק.
גבר: ומה אם אין כלום? ומה אם ככה נולדנו וככה נמות?
אישה: זה אפילו לא עולה על דעתי.
החוץ שוכך. החדר חוזר לקדמותו.
גבר: (נאנח) כל יום איתך אותו הסיפור מחדש.
אישה: היום זה שונה. אני מרגישה את זה.
גבר: את מפנטזת.
אישה: אני לא(משחררת מעט את ידיה מתוך ידיו] מרגיש?
גבר: (בבהלה) תחזירי מיד את הידיים שלך. השתגעת!?
אישה: אבל זה רופף, זה משתחרר!
גבר: זו רק אשלייה. פנטזיה.
אישה: אתה מתווכח עם עובדות?
גבר: רק אם נישאר יחד נשרוד.
אישה: ומה אם לא? מה אם כל זה נכפה עלינו רק כדי שנלמד להשתחרר? ומה אם רק הפחדים שלנו, שלך, משאירים אותנו ככה, מחושקים זה לזו?
גבר: ארבעים שנה אנחנו כאן יחד. צמודים. זה הדבר היחיד שאני מכיר.
אישה: זו הבעיה שלך. אתה מקדש את המוכר. לא מוכן לשינוי
מן החוץ מתחילים קולות של צרימה. כמו מנופים מוזזים או משהו תעשייתי דומה. האישה [מושכת את ידיה בכוח מתוך ידיו. הגבר מתנגד.
אישה: עזוב אותי כבר, עזוב!
גבר: (מתאמץ לאחוז בה מבלי לקום) לא!
הקולות מתגברים
אישה: תן לי ללכת!
גבר: את תהרגי את שנינו!
האישה מצליחה להשתחרר ממנו, הקולות נרגעים.
אישה: (עודה יושבת) אתה פה? [הגבר לא עונה] אתה חי? [לא עונה] תענה לי!
ראשו מורכן. הוא מרים אותו מעט תוך כדי דיבור.
גבר: כן.
אישה: אז תגיד!
היא קמה, נמתחת, נאנחת מהנאה.
גבר: הם יענישו אותנו.
אישה: מי זה הם?
גבר: לא יודע. אלה ששמו אותנו ככה.
אישה: אין שום הם. עוד לא הבנת!?
גבר: יותר טוב שתיזהרי במה שאת מוציאה מהפה.
אישה: ממי? ממי!? (מסתובבת, מחוללת) איזו תחושה חדשה, איזה שחורר! (ניגשת ונעמדת לפני הגבר) אז ככה אתה נראה.
גבר: (מסתיר את פניו בידיו) אסור.
אישה: בטח שמותר!
היא תופסת את ידיו ומרחיקה אותן מפניו.
אישה: תסתכל עלי. ארבעים שנה לא העזת לעשות את זה. תסתכל!
היא חגה מולו נרגשת.
אישה: יש לי ידיים, רגליים, וגוף. אני זזה!
גבר: כן (פאוזה)לא היה לי מושג שאת כל כך יפה.
כאן מתחילה מוסיקה רומנטית.
אישה: אז מה אתה יושב ככה?
גבר: אני לא יודע מה יקרה אם אקום.
אישה: אתה לא רוצה להרגיש את הגוף שלי קצת?
גבר: מאד.
אישה: אז בוא, מותק, בוא
היא מושיטה אליו את ידיה.
גבר: לא. זה אסור.
המוסיקה נחלשת עד שהיא מפסיקה.
אישה: בוא ונלך לחפש יחד דרך החוצה.
גבר: לא.
האישה מתחילה לרוץ ברחבי החלל ונחבטת בגופה בקירות.
גבר: אמרתי לך. אנחנו לכודים.
אישה: (רוכנת אליו) תעזור לי. נחפש מוצא. יחד.
גבר: אין בזה טעם.
אישה: בטח שיש.
גבר: לא נמצא שום דבר.
אישה: אם לא נמצא נחפור אותו בידיים.
גבר: את יכולה לחפור אם את רוצה. אני נשאר כאן
מושיט לאחור את ידיו כמקודם, תלויות באוויר.
אישה: אתה עיקש. עיקש וחסר תקנה ניגשת וממששת את הקירות. מוצאת פתח. לוחצת עליו. הדלת נפתחת החוצה לגמרי. אור מסמא חודר פנימה ועמו רעשו של עולם. הגבר מליט את פניו בכפותיו.
אישה: חוץ! שמש! עולם! אתה בא?
הגבר מסמן בראשו לשלילה, ושב ומרכין את ראשו לפנים.
אישה: כל אחד והבחירה שלו.
היא מציצה החוצה נלהבת.
גבר: בדיוק ככה. כל אחד והבחירה שלו. רק תסגרי את הדלת. אני לא יכול עם הרעש הזה, והאור.
אישה: לא חבל שככה זה ייגמר?
גבר: יש דברים שאין מהם מנוס.
אישה: יותר מדי זמן שמעתי אותך. אני יוצאת. שלום.
מזנקת החוצה. קול דריסה נשמע.
גבר: מסכנה שלי. בלעדי לא יכולת לשרוד ולו רגע אחד. אבל את התעקשת. ועכשיו, מה יהיה איתי, מה יהיה?
חוץ. רחוב- יום
המצלמה יוצאת מפתח הבניין האטום כלפי חוץ. רחוב עירוני רגיל. סואן. אנשים מהלכים בו בחופזה ממקום למקום. עצים, גגות, שמיים.
סוף
|
