אגדות וסיפורים – גרסת ה'אהה'

במקור: Storytelling
תסריט ובימוי: טוד סולונדז
שחקנים: לאו פיצפטריק, רוברט
וויזדום, סלמה בלייר, פול

ג'יאמטי, מרק וובר, ג'ון
גודמן, ג'ולי הגרטי

ב'אגדות וסיפורים' יש סצינה בה נער משותק מוחין מקיים יחסי מין. הייתי אומר שזה הרגע הנכון לקום מהכסא ולצאת מהקולנוע במחאה, אלא שזאת הסצינה הראשונה בסרט.

מאוד מטריד לצפות בסצינה הזאת. איך לומר – זה לא ממש אסתטי. אפילו קצת מגעיל. אני עדיין חושש שאי שם בעתיד אני אקבל ממנה פלאשבק בסיטואציה אינטימית כלשהי, ואמצא את עצמי הולך לישון לבד, או לא הולך לישון בכלל (הסוג הרע של "לא הולך לישון בכלל").

מעבר לכך, אם הייתי משותק מוחין בעצמי, הייתי ממש מתרגז: יש אלמנטים ברורים של ניצול, התנשאות וחוסר רגישות בהצגת אדם מוגבל בסיטואציה כזו, שאוטומטית מאירה אותו באור מגוחך ומעוררת לעג. הרי כשעולם הקולנוע כבר מתפנה להקדיש זמן מסך לאנשים מוכי גורל כאלה, מה שלא קורה לעיתים קרובות, מוטב אם הוא היה מראה כמה קשה להיות משותק מוחין: העוויתות. קשיי התפקוד. היחס המשפיל. זה שיתוק מוחין. לא קיום יחסי מין. משותקי מוחין לא מקיימים יחסי מין. את זה תשאירו לאנשים נורמליים, ואם אפשר גם יפים.

אופס.

למען האמת, טוד סולונדז ('ברוכים הבאים לבית הבובות', 'אושר') הוא במאי אמיץ מאוד, ויש שיאמרו סמאח אמיץ מאוד (מי יאמר? אני, למשל). בסרטיו הוא נוגע באופן מאוד ישיר – לא תמיד מחמיא, ובדרך כלל גם מאוד מצחיק – לא רק במוגבלים, אלא גם במתחים בין-גזעיים, יחסי גברים-נשים, ערכי משפחה, סטיות מיניות, דת, הומוסקסואליות, פורנוגרפיה, והרשימה עוד ארוכה. מתנגדיו טוענים כי הוא מזלזל באופן פוגע בכל הנושאים ברשימה הזו – אולי למעט אחד, שהם טוענים שהוא דווקא די אוהד: פורנוגרפיה. והם לא מתכוונים לזה כמחמאה. ב"פורנוגרפיה", אגב, אין הכוונה דווקא למשמעות הנדושה – המינית, אלא בעיקר לפורנוגרפיה רגשית (לדחוף מיקרופון לפניה של אם מיד לאחר שהודיעו לה על מותו של בנה, צילומי גופות מזירת פיגוע). הם גם טוענים שכחלק מהגישה הצינית שלו, סולונדז מתנשא מעל דמויותיו, צוחק על הסבל שלהן ונהנה להשפיל אותן אל מול המצלמה בחוסר רגישות משווע. חלקם אף מאשימים אותו בשנאת אפרים קישון.

אוהדיו של סולונדז, לעומת זאת, טוענים שדווקא הרגישות הגבוהה שלו לדמויות שלו ולנושאים הטעונים בהם הוא נוגע מאפשרים לו לעסוק בהם בלי כפפות, ולפעמים גם בלי תחתונים. את הביקורת נגדו הם רואים כסוג של צדקנות מקוממת במיוחד. איפה אתם עומדים? אם הסכמתם עם פסקאות הפתיחה גם אחרי ה"אופס", הרי שאתם כנראה שונאים את סולונדז, או סתם קשי הבנה, שזה בסדר מבחינתי, אבל אני אשמח אם תקראו את הפסקאות הנ"ל שוב.

גם סולונדז עצמו, כנראה, ער לביקורת הנוקבת כנגד הסרטים שלו, ועל כן החליט להתעמת איתה בדרך היחידה שהוא מכיר – עשיית סרט. קצת מזוכיסטי מצידו, כי הרי סביר להניח שמי שתקף אותו על 'ברוכים הבאים לבית הבובות' ו'אושר', יתקוף אותו גם על 'אגדות וסיפורים', אך המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל אולם קולנוע ומלואו, ואני, בתור אוהד שרוף של סולונדז, מאמין שיותר משהיה חשוב לו להגן על עצמו, היה חשוב לו לנסות ולפקוח לאנשים את העיניים.

'אגדות וסיפורים' עוסק בניצול באמצעות אומנות דרך השאלה השניה-הכי-עתיקה בעולם: "איך לספר סיפור?" (למה השניה-הכי-עתיקה? כי נהוג לומר שזנות זה המקצוע העתיק ביותר בעולם, ועל כן השאלה הכי עתיקה בעולם כבר תפוסה ע"י "כמה את לוקחת?". אך אין ספק שהלקוח הראשון הלך מיד לספר לחבר'ה, ובכך הפך את מספר הסיפורים, ה-Storyteller, למקצוע השני-הכי-עתיק בעולם, ועימו את השאלה "איך לספר סיפור").

'אגדות וסיפורים' מורכב למעשה משני סרטים נפרדים, הראשון, הקצר מבין השניים, נקרא 'Fiction', והשני 'Non-Fiction'. ולמרות שהסרט עוסק בשאלות אינטלקטואליות מתחום האתיקה, הוא מצליח לרגש ולהצחיק לכל אורכו, אם מתחברים להומור האכזרי-רגיש של סולונדז. סצינת לקמוס: הנער משותק המוחין בוחן את דמותו הגרוטסקית בראי, ובשנאה עצמית תהומית מפטיר "פריק!". מי שהאירוניה והחתירה נגד תרבות הפוליטיקלי קורקט האמריקאית לא מצחיקה אותו, או מי שלא מסוגל להתרגש מהכאב הכן של הדמות – שיוותר מראש (האם ברגע זה פסלתי 80% מהקהל? שכחו שאמרתי את זה).

הסרט הראשון עוסק בסדנת כתיבה יוצרת באוניברסיטה, המונחית על ידי סופר עריץ ונערץ, שחור עור ושחור לב. הסטודנטים הצעירים שלו מנסים לתרגם אלמנטים מהחיים שלהם לכדי סיפורת, רק כדי להישחט קבל עם ועדה ע"י הסופר בעל הנוכחות המחשמלת. דווקא על הסרט הזה הייתי רוצה לכתוב יותר, אבל הוא כל כך קצר עד שכל מילה שאוסיף תיחשב לספוילר. השורה התחתונה: יצירת מופת. מרגש, מחכים, מזעזע ומצחיק (מממ"מ), ואלה לא סתם סופרלטיבים שהייתי משתמש בהם כלאחר יד, בטח לא כשהם באים ביחד.

בעוד שהסרט הראשון מתאר מציאות שהופכת לאומנות בדיונית, 'Non Fiction' מתאר מציאות שהופכת לאומנות מציאותית, כלומר, מתועדת בסרט דוקומנטרי. אך סרט דוקומנטרי הוא כמובן גם סוג של יצירה סובייקטיבית. ומאחר והסרט השני עוסק בתחום קרוב יותר לליבו של סולונדז – קולנוע – ניכר שהוא לוקח אותו באופן קצת יותר אישי.

פעם, כשמישהו בקולנוע היה זורק מבט מצועף אל האופק, היינו יודעים שהשתיקה שלו חזקה יותר מכל מה שמילים יוכלו להביע. מאז חל פיחות בערכו של המבט המצועף, בין השאר בשל נוכחותו המאסיבית בקרב נערים מתבגרים שפותחים משפטים ב-Ahh, ממשיכים עם קצת Like, מקנחים ב-Dunno ומקשטים בשלוש נקודות פה ושם.

סקובי לווינגסטון הוא נער כזה. הוא מסוג האנשים שגורמים לגולשי וואלה!!!1 להישמע קוהרנטיים. כשהוא זורק מבט מצועף אל עבר כל דבר שנקרה בדרכו, אתה יודע שהשתיקה שלו נובעת מכך שאין לו ממש מה להגיד. ולא שהוא טיפש או חסר אישיות – להפך, במהלך הסרט אנו מגלים כי יש לו חשיבה מקורית ועניין באומנות – אך הוא קורבן של דור שמסוגל להגיד את המשפט "אני לא טיפש – אני רואה טלוויזיה" בלי להבין את האירוניה הכואבת שבתוכו. וחבל, כי הוא רוצה להיות קונאן אובראיין כשהוא יהיה גדול, ונדמה לי שיהיה לו קצת קשה ללא חוש חד לאירוניה.

המשפחה שלו מזכירה סיטקום אמריקאי שכל הבדיחות בו ירדו בעריכה. והרבה פעמים דווקא זה מה שמצחיק. הנוכחות של ג'ון גודמן בתור אבי המשפחה הנוקשה, והבימוי הטלוויזיוני של סולונדז מאוד תורמים לכך. ובנוסף לאמא עם רגשות יהודיים מצחיקים במיוחד, לסקובי יש גם שני אחים – האחד הוא כוכב פוטבול עם חברה מעודדת בלונדינית כמצופה, והשני אינטליגנטי באופן מטריד למדי ונטול רגש באופן מטריד עוד יותר. וברקע נמצאת המשרתת הצמודה של המשפחה, שכמויות הזיעה שניגרות ממנה יכולות למלא את הבריכה בחצר האחורית של הלווינגסטונים. בין כל אלה, סקובי נראה אנמי במקצת.

מי שעולה על הפוטנציאל של סקובי הוא טובי אוקסמן, במאי דוקומנטרי קצת מתנשא וקצת פלצן (שמזכיר במידת מה את סולונדז מבחינה חיצונית. אההממ…). הוא מחליט להשתמש בסקובי ומשפחתו היהודייה העשירה כדי לעשות סרט על עולמו של הנוער האמריקאי. סקובי הוא דמות שבקלות ניתן להציג כאדם טיפש, רדוד ואטום, והבמאי הדוקומנטרי והעורכת שלו (פרנקה פוטנטה 'ראן, לולה, ראן') מתקשים שלא ליפול למלכודת הזו.

האדם השני שעולה על הפוטנציאל של סקובי ומחליט להשתמש בו כדי לעשות סרט הוא טוד סולונדז עצמו, כמובן. אחרי הכל, כדי לעסוק בשאלה איך לספר סיפור צריך לספר סיפור, לא? ובהתאם, הסרט מלא אירוניה עצמית וקריצות מתוחכמות לקהל. כשנדמה שדמותו של סקובי מנוצלת, או כשאנו חודרים לחיי משפחת לווינגסטון באופן פורנוגרפי, אנו נאלצים לשאול את עצמנו האם סולונדז עושה את זה בחוסר רגישות, או שמא הוא בכלל מבקר את הבמאי שבתוך הסרט, שהוא זה שנוקט בחוסר הרגישות?

החלק השני של 'סיפורים ואגדות' לא לגמרי חסר בעיות – פה ושם נוצרת הרגשה כאילו מספר סצינות קוצצו ממנו, והפוטנציאל של הסרט שבתוך הסרט לא ממומש עד הסוף. אך סולונדז, אפילו כשהוא לא בשיאו, הוא אחד הבמאים המאתגרים והמעניינים ביותר שפועלים כיום. יש סיכוי גבוה שתצאו מהסרט בהרגשה לא טובה. אבל הסיכויים שתצאו ממנו בלי חומר למחשבה הם אפסיים.