תמונה קבוצתית: הנה בא הקיץ

כותבי האתר בוחרים את הסרטים שהם הכי מצפים להם מעכשיו ועד הסתיו.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות בתשובות של עצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או להתעלם ממה שכתוב פה בהפגנתיות. 


פרקטית, לסדר חודשי השנה כמה יש מעט משמעות מבחינת הפצות סרטים: סרטי איכות יוצאים גם בקיץ, שוברי קופות יוצאים גם בחורף, ואפילו בחודשים המתים כמו אוגוסט-ספטמבר או תחילת השנה אפשר למצוא פנינים שהן לא שאריות אוסקרים. ובכל זאת, עדיין יש איזה נוסטלגיה למושג "סרט קיץ" – כשחם בחוץ, מזגן באולמות, והבילוי הזול ביותר הוא ללכת לקולנוע ולהיעלם לשעתיים (או יותר) קסומות. אז לכבוד פתיחת עונת הקיץ, שאלנו את הכותבים הפעם: מה הסרט שאתם הכי מצפים לו בקיץ הקרוב? 

 

גבי קוגן: לסרט החדש של טרנטינו הייתי גם ככה מחכה בכל מצב; עליי, בניגוד להרבה אנשים, השטיקים שלו עדיין לא נמאסו וממש אהבתי את "שמונת השנואים" (אם כבר, דווקא "ג'אנגו" הוא טרנטינו חלש בעיניי). הקטע הוא שבמקום להיות סתם סרט של טרנטינו, "היו זמנים בהוליווד" נראה כבר כמו "פי אלף יותר טרנטינו" וזה כבר מעלה בהרבה את דרגת העניין שלי בו.

קודם כל, הקאסט – לטרנטינו יש חיבה ידועה לסרטים מרובי דמויות אבל כאן הוא התעלה על עצמו עם אנסמבל עצום בצורה מגוחכת. בין אם מדובר בכוכבים הוליוודיים מהשורה הראשונה כמו דיקפריו, בראד פיט, מארגו רובי ופאצ'ינו, שחקני טלוויזיה מעולים כמו דמיאן לואיס ("אחים לנשק") או טימותי אוליפנט ("דדווד"), חלק לא קטן מהמשת"פים הקבועים של טרנטינו כמו קורט ראסל, מייקל מאדסן וטים רות', וגם סקוט מק'ניירי כי הוא תמיד שווה ציון. רק המחשבה על כל השילובים והאינטראקציות האפשריים בין החבר'ה האלה – ועוד רבים אחרים שלא ציינתי – מסקרנת אותי.

אבל מעבר לכך, משהו בפרוייקט הזה מרגיש פחות או יותר כמו הדבר הכי שאפתני שטרנטינו עשה אי פעם. הוא כבר עשה פעם אחת סרט שכלל כמה דמויות היסטוריות בתפקידי משנה והיווה פנטזיה שנושקת להיסטוריה אמיתית – אבל כאן, נראה שטרנטינו מעלה הילוך עם שילוב של כמעט 50% אירועים היסטוריים ודמויות אמיתיות (צ'ארלס מנסון, ברוס לי, שרון טייט, רומן פולנסקי, סטיב מקווין) ו-50% דמויות מקוריות פרי יצירתו. אני לא יכול לחכות לגלות איך השועל המתחכם הזה, דווקא בגלל שדיוק היסטורי מעולם לא היה בראש מעייניו, ימזג את שני האספקטים האלה ומה תהיה התוצאה. וכן, אני מודה שמסקרן אותי גם האלמנט הפרובוקטיבי במקצת של העיסוק דווקא באירוע כ"כ אמיתי, טראגי, אלים ושנוי במחלוקת כמו הרציחות של משפחת מנסון.

נקודה אחרונה שבגללה הסרט הזה הוא "טרנטינו בהילוך גבוה": אם פעם העיסוק של טרנטינו בסרטים וקולנוע היה עקיף בלבד, או היווה תימה בסרט אבל לא עסק ישירות בנושא, הרי שכאן הסרט יעסוק ישירות בהוליווד ובתעשיית הסרטים, ומעניין יהיה לראות מה "האנציקלופדיה המהלכת לקולנוע" כמו שהוא כונה בעבר יעשה עם זה.

אלינה גומברג: הסרט שאני הכי מחכה לו הקיץ זה "הנוקמים: סוף המשחק". אני לא עוקבת אחרי סרטי מארוול מההתחלה מאז "תור", ואני מרגישה חלק מהמסיבה הגדולה שהיא סרטי מארוול: ההמתנה, הציפייה, והצפיות בקולנוע שהפכו לחוויה בפני עצמה. ו"סוף משחק" הוא לא סתם עוד סרט – כמו שכריס אוונס אמר בראיון, הסרט הזה הוא שווה ערך לפרק הסיום בסדרת טלוויזיה אהובה.

אז אני ממש מחכה לסרט שיביא את הסוף ל"סאגת האינסוף". אני אוהבת את הדמויות שמארוול שמו על המסך, אני אוהבת את תחושת הסיפור הגדול מהחיים ביחד, ואני אוהבת גם את ההומור. האחים רוסו הבטיחו ש"הנוקמים: מלחמת האינסוף" הוא סרט שעומד בפני עצמו וזה היה רק חצי נכון. מהרגע שהסרט ההוא נגמר הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו זה שאני רוצה את סרט ההמשך, עכשיו. ועכשיו, איזה כיף, ההמתנה כמעט נגמרה.

זוהר אורבך: על דברים כמו הרימייקים של דיסני לסרטים של עצמם סבא שלי היה שואל "מי היה צריך את זה?". ובצדק – רובם המוחלט לא התעלה לרמה של המקור. הטריילרים של "מלך האריות", גרסת 2019, לא נותנים סיבה לחשוב שהרימייק בבימויו של ג'ון פאברו יהיה יצירת המופת הגדולה של גל החידושים התמוה הזה. "מלך האריות" יצא לפני 25 שנה ולמרות כל מה שעבר על הקולנוע בכלל ודיסני בפרט מאז, כל מה שיצא לנו לראות מהסרט מבהיר שככל הנראה מדובר בחידוש שנאמן למקור באדיקות כמעט-דתית, מהסיבה הישנה נושנה של "אם זה לא שבור, אל תתקן".

אז למה בחרתי בו כסרט שאני הכי מצפה לו? ובכן, האטרקציה המרכזית של הסרט מבחינתי היא לא ההזדמנות לראות את הטכנולוגיה של המאה ה-21 מיושמת על אחד הסרטים הגדולים ביותר של דיסני, אלא הליהוק המבריק. בתפקיד מופאסה השאירו את ג'יימס ארל ג'ונס, השחקן עם אחד הקולות הנעימים ביותר שאי פעם עבדו בהוליווד, בתפקיד פומבה – סת' רוגן (יש קומיקאי שיתאים יותר לתפקיד חזיר היבלות החביב עם בעיית הגזים מסת' רוגן?), סימבה הוא דונלד גלובר, קומיקאי דגול, מוזיקאי בחסד ובאופן כללי איש אשכולות בנקודה מכרעת בקריירה שלו, אבל הליהוק המרגש ביותר בשבילי הוא ביונסה – התשובה להכל.

ולא משנה איך הסרט ייצא, אין אירוע קולנועי שאני מחכה לו השנה יותר מהגרסה של ביונסה נואלס לשיר "גלגל החיים". לשם הכל מתנקז, ואולי זאת לא סיבה מספיק עמוקה בשבילכם, אבל רק מלדמיין את אחת הזמרות הטובות בעולם שרה "It's the circle of life, and it moves us forward" דמעות נקוות בעיני. הסרט שמסביב הוא רק תירוץ.

נעמה רק: גל הרטרו לניינטיז שמסרב לדעוך החזיר לחיינו את פוקימון. כאילו, אולי לחייכם. אני לא חושבת שאי פעם הפסקתי להתעסק בחרא המטומטם הזה, פשוט בשלב מסוים גם שאר העולם הצטרף. ואז חתך עוד פעם ועבר לשאול אותי ארבע פעמים בשבוע אם יש עוד מישהו חוץ ממני שעדיין משחק "פוקימון גו". כמובן שאף מותג איננו שלם בלי הפקה אמריקאית מפוצצת באנימציית מחשב מוזרה, ועכשיו גם פוקימון מקבלת את הפאדיחה ההוליוודית שלה – "הבלש פיקאצ'ו".

כמעריצת פוקימון עם ניסיון של קרוב ל-20 שנה, מעולם לא היה לי צורך בסרט דובר אנגלית עם פוקימונים "ריאליסטיים", אבל לאור העובדה שזה סוג של פארודית פילם נואר עם בדיחות מטא, הלא ייאמן קרה ואשכרה בא לי על זה. כלומר, בא לי על הגרסה השנונה, המתוחכמת והכיפית שיש לי בראש. אני לא מרשה לעצמי באמת להתלהב מהסרט הזה כי יש סיכוי סביר שזה יהיה טוב כמו הניסיון האחרון להפוך מותג ילדים אהוב לפארודית פילם נואר עם בדיחות מטא – "בובה של רצח".

אז למה בכל זאת אני מצפה לזה? קודם כל, כי זה פאקינג מוזר. זה רעיון משוגע כל כך שאני די מופתעת שמישהו הסכים לשים עליו כסף. זה אולי לא יהיה טוב, אבל זה עשוי להיות כישלון מרהיב. הסיבה השנייה היא התקווה הקלושה שזה דווקא כן יעבוד. הסיבה השלישית עצובה – אין סרטים מעניינים הקיץ. אני מסתכלת על רשימת סרטי הקיץ של השנה ורואה אוסף של בי וסי ליסטרים, כותרים חצי מלהיבים כמו "ספיידרמן: רחוק מהבית" וכאלה לא מלהיבים בכלל כמו "גברים בשחור: אינטרנאציונאל", "גודזילה נגד עוד מפלצות מצוירות", ו"סופרמן העוד יותר אפל". אז אם כבר למחזר מותגים ולשעמם לי את הצורה, לפחות שזה יהיה בצורה מעניינת. כלומר, מוזרה.

טווידלדי: הסרט שאני הכי מחכה לו בקיץ הקרוב הוא "המתים לא מתים" של ג'ים ג'ארמוש, וזה לא בגלל שהוא סרט של ג'ים ג'ארמוש. הנ"ל הוא אמנם יוצר עצמאי מוערך שיש לו קהל חסידים, אבל אני לא נמנה עליהם. למרות זאת, הטריילר של הסרט מיד העלה את רמת הציפיה שלי מאפס למתי-זה-כבר-יוצא. הסיבה היא שזה נראה כאילו ג'ים ג'ארמוש התיישב לצפות בהרבה סרטים של אדגר רייט ושאל את עצמו, "ומה אם אקח מאדגר רייט את ההומור ואת האנשים שעושים דברים מצחיקים בארשת פנים רצינית לחלוטין, ועל הדרך אכניס בפנים גם רשימה אדירה של שחקנים?".

התשובה, על פי הטריילר, היא מצויינת. כך שהטריילר ייזכר או בתור מהלך הטעיה מבריק ומעצבן כאחד, או (ואני כמובן מקווה שזו תהיה התשובה) סרט שיהיה יותר קרוב לשילוב בין אדגר רייט לווס אנדרסון מאשר לשילוב בין זומבים לדיאלוגים באורך שבע שנים.

יהונתן צוריה:  בבחירה בין קלאסטרפאק מתהווה שלא ברור מה ייצא ממנו וסרט כיפי ומגניב להעביר איתו שעתיים, ליבי יילך לקלאסטרפאק. שימו לב – לא מעפן, לא גרוע, לא רע – קלאסטרפאק. והאם יש קלאסטרפאק יותר גדול ומתממש מ"המוטנטים החדשים"?

במקור היה רעיון: סרט שמתרחש בעולם של האקס-מן, אבל בלי האקס-מן. היו שמועות לרגע שאולי איזה אקס-מן אחד יבוא להופעת אורח אבל לא – סרט שמתרחש בלי אף וולברין או מגנטו. רעיון מגניב, בייחוד כשלוקחים בחשבון שהסרט אמור להיות סרט אימה. בראש שלי, זה כמו הסצנה הטובה היחידה ב"ארבעה מופלאים": סצנת אימת-גוף על אנשים עם כוחות שהם לא מצליחים להשתלט עליהם ולא יודעים איך להתמודד איתם. נשמע מדהים.

אבל אז הסרט נדחה, ונדחה, ונדחה, ואז היו אמורים לצלם עוד דברים בשביל לחזק את הסרט אבל זה לא קרה, ועכשיו הוא אשכרה יוצא. וחוץ מזה שאני באמת ובתמים מאמין שהרעיון הבסיסי שלו היה טוב (סרט שמתרחש בעולם המוטנטים ואינו סרט גיבורי על, וספציפית סרט אימה שכזה) אני רוצה לראות מה זה היה שגרם לכל אנשי פוקס לדפוק את הראש בקיר ולצעוק על יוצרי הסרט "מה אתם עושים??" ולהיכנס לכזאת תבהלה. כמה מטורף זה יכול להיות?

אז כולי תקווה ש"המוטנטים החדשים" לא יאכזב. או, כלומר, בעצם, כן יאכזב אבל יאכזב בצורה כל כך אפית ומדהימה וביזארית שהוא יחזור להיות לא מאכזב. ואם הוא בטעות גם סתם סרט טוב, כמו שקיוויתי שהוא יהיה בהתחלה – אז גם טוב.

נ.ב – אבל אם יש דווקא שני סרטים שנראים באמת ממש טובים (והם שלא זכו בכתבה לאזכור עד כה), אלה דווקא שני סרטים ישראלים: "תל אביב על האש" ששמעתי עליו רק תשבחות מאז פסטיבל חיפה, ו"המוסד", שני סרטי קומדיה ישראלית שנראים, לראשונה זה הרבה שנים, אשכרה טובים. הבעיה היא שבעוד שכל הסרטים האחרים פה ברשימה נהנים מחומרים שיווקים וטריילרים ואפשר להבין מה טיבם – לאלה עדיין לא יצא טריילר סדור, ועל כן הם נשארים בדרגת ה"אין לי מה מושג מה יהיה בהם" – אבל בהחלט הייתי שם על שניהם עין.

מתן בכר: יש הקיץ כמה וכמה סרטים שאני רוצה לראות' אבל אין אחד שאני יכול לומר עליו שאני ממש מצפה לו. אבל אם בכל זאת הייתי צריך לבחור סרט אחד שאני מאוד רוצה לראות הקיץ, ושאני יודע בוודאות שייצא פה (כי לכו תדעו מה יעלה בגורלו של הסרט החדש של ג'ניפר קנט) זה “הובס ושו”. מצטער, "מהיר ועצבני: הובס ושו".

סדרת “מהיר ועצבני” התחילה עם סרטים שהיו על טהרת מירוצי הרחוב. אחרי הכישלון של הסרט השלישי, “טוקיו דריפט”, היא המציאה את עצמה מחדש כסדרת סרטי אקשן עם מכוניות מגניבות ועם חוסר התחשבות כה בוטה בחוקי הפיזיקה שגם ווייל אי. קיוטי היה אומר “נו, באמת”. בהתחלה זה היה כיפי ומשעשע למדי, אבל עם הזמן השטיק של כל דמות נהיה שחוק ומעצבן והשחקנים עצמם כבר נראו עייפים. כנראה בגלל זה הסרטים מנסים בכל פעם לפצות על זה בשתי דרכים: להגביר את רמת המופרכות ולצרף עוד שחקנים תומכים.

התוספות הכי טובות היו הדמויות של לוק הובס (דוויין ג'ונסןן) ודקארד שו (ג'ייסון סטיית'הם). שניהם בהחלט הכניסו אנרגיה לפרנצ'ייז, והסצינות שהם חלקו היו הטובות ביותר בסרטים האחרונים. כנראה זה היה ברור לעוד אנשים והוחלט לנתק אותם מהקבוצה המקורית ולתת להם במה שתהיה רק שלהם. ואכן, נראה ש“הובס ושו” לא לוקח את עצמו ברצינות לרגע אחד ונותן לכוכבים שלו להשתולל. וזה נראה ממש כיף. אם הוא יעמוד בציפיות, אולי כדאי להפרד מהסרטים של וין דיזל ושות' באיזה מגרש גרוטאות ולהעביר את המפתחות לגברים קירחים ושריריים אחרים.

אדם קלין אורון: "צעצוע של סיפור" היא סדרה ששוברת מוסכמות. הסרט המקורי היה סרט האנימציה הממוחשבת הראשון, הסרט הראשון של פיקסאר ותענוג אמיתי: בניית עולם מקורית, דמויות מעניינות שמתפתחות לאורך הסיפור וגם ממש מצחיק. ואז הגיע השני, והיה טוב יותר כמעט בכל מובן: האנימציה השתפרה, הסיפור היה מהודק יותר, הייתה הרחבה של העולם ולצד זה שהוא היה לא פחות מצחיק הוא גם היה יותר מרגש.

עשר שנים לאחר מכן, כשכבר היה ברור ש"צעצוע של סיפור 3" מגיע, כולם לא הבינו למה זה טוב – הסרט השני לא דרש המשך, הדמויות כבר יידעו מי הן, ובכלל, עדיף שפיקסאר יתמקדו בלחזור לתור הזהב שלהם, לא? אבל כשהסרט יצא ב-2010 הוא הראה שאין לאן לחזור, אנחנו עדיין בשיא: עם רשע משכנע אפילו יותר, דמויות משנה נהדרות ובעיקר, שיא רגשי נפלא ומפתיע וסוף סגור וחתום.

אז כן, אני מבין, אין שום סיבה ש"צעצוע של סיפור 4" יהיה טוב. הסרט מגיע בתקופה הרבה פחות טובה לפיקסאר, הוא מודבק לטרילוגיה מושלמת שלא צריכה גלגל רביעי והסיכוי שלו להפתיע נראה נמוך בהרבה. מול כל אלו יש לי רק טיעון אחד: כולם אמרו את אותו הדבר על הסרט הקודם, והוא היה מושלם.