סוויני טוד

במקור: Sweeney Todd
במאי: טים ברטון
תסריט: ג'ון לוגן
על פי המחזה מאת סטיבן סונדהיים ויו מילר
שחקנים: ג'וני דפ, הלנה בונהם קרטר, אלאן ריקמן, טימותי ספאל, סשה ברון כהן, אד סנדרס

כשהסרט נגמר והכתוביות, כדרכן, התחילו לרוץ מלמטה למעלה, הבנתי שזה אבוד: השירים האלה לא יצאו לי מהראש בקרוב. ובאמת, שבועיים אחר כך, אני עדיין מזמזם אותם. אני חושב שאני הכי אוהב את 'Science Fiction Double Feature', אבל גם 'Dammit Janet' פורץ מבין שפתיי לעיתים קרובות. אני מדבר, כמובן, על השירים מ-'מופע הקולנוע של רוקי', שאותו ראיתי בטלוויזיה לפני שבועיים. בשירים של 'סוויני טוד' לא הייתי מצליח להיזכר גם אם מטורף רצחני היה עומד מאחוריי ומאיים לשסף את גרוני בתער.

אך כמקובל בתוכניתנו 'שירים ותערים', נחזור לתחילת המשחק.

על מימי התמזה האפורים מחליקה בעדינות אוניה. היא גולשת אל המזח הרטוב, ועל סיפונה מלח צעיר ופעור עיניים, ואדם חיוור בעל פנים ידועי סבל, אשר פס לבן דקורטיבי מעטר את שערו השחור. האיש, בנג'מין בארקר, משוחח בקדרות עם המלח, אשר הציל אותו מן הים (למה, באמת? לפי הפרצוף שלו, בארקר היה מעדיף לטבוע). בתשובה לשאלת המלח, שר בארקר שיר המגולל את עברו הטראגי: לפני שנים רבות, היה ספר מצליח ומאוהב, נשוי ואב לבת קטנה. אך רצה הגורל האכזר, ואשת הספר משכה את תשומת ליבו של שופט רב עוצמה וזדוני. להוט לבצע באישה את זממו, זמם השופט מזימה: הספר האומלל הופלל בפשע מעורפל, הורשע, ונשלח לגולה למשך שנים.

לאחר שבידר את המלח הצעיר בסיפור עליז זה, הספר-לשעבר בנג'מין בארקר (ג'וני דפ) פוסע אל סמטאותיה האפלוליות של לונדון המאה התשע עשרתית. אין בצעדיו חדווה, ציפייה או תשוקה, רק אותה נוקשות מוכנית של אלה הסובלים מייסורים נפשיים קשים (או מעצירות). הוא מגיע לדירתו הישנה ברחוב פליט, שם שוכנת כעת מסעדת פשטידות הבשר של מיסס לאבט (הלנה בונהם קארטר). מיסס לאבט פרועת השיער מספרת לבארקר מה ארע במהלך היעדרותו הממושכת. אשתו איננה עוד, ואילו השופט המרושע, טרפין (אלאן ריקמן), "אימץ" את בתם, ומגדל אותה כאסירה. בארקר מחליט לנקום, ומיסס לאבט הרעה והבודדה, שנמשכת אליו, מסכימה לעזור במלאכה. בארקר מסתיר את זהותו מהשופט ומכל אדם אחר שעלול לזכור אותו, ומכנה עצמו מעתה 'סוויני טוד' (אכן, שם אידיאלי לאדם שלא רוצה להתבלט. יותר טוב מ-"ג'ון סמית", נגיד). נקמתו של סוויני טוד, הספר השטני מרחוב פליט, תהפוך לאגדה! או לפחות, למחזמר ידוע בברודוויי, ואחר כך גם לסרט של טים ברטון.

כבר הרבה זמן שאני לא רוחש לטים ברטון הערצה עיוורת, וגם ג'וני דפ, עם כל אהבתי אליו, לא תמיד פוגע. בכל זאת, שימו בסרט את שניהם יחד, הוסיפו כמה שחקני משנה ראויים, את לונדון הויקטוריאנית, פזמונים רצחניים והרבה דם – ויש פוטנציאל. אבל עד כמה שכואב לי להציג באור שלילי סרט על רוצח סדרתי מזמר, 'סוויני טוד' לא ממלא את ההבטחה הגלומה בו.

השירים, עבורי, היו הנפילה האמיתית. אם יש משהו שלמדתי מ-'סוויני טוד', זה שגם אם מעמידים שחקנים טובים ונותנים להם לשיר טקסט שמתחרז, עם מוסיקה ברקע – זה עדיין לא אומר שיוצאים מזה שירים טובים. אני זוכר אמנם שנהניתי מהשיר על סוגי הפשטידות השונים, אבל חמש דקות אחרי סוף הסרט גם הוא פרח מראשי. זה ודאי לא עזר שרוב השחקנים, ובראשם ג'וני דפ, לא ניחנו בכישורי זמרה מפותחים. היוצאת מהכלל היא הלנה בונהם קארטר.

לגבי כישורי המשחק שלהם דווקא אין לי טענות. זה לא מקרה שאלאן ריקמן מקבל הרבה תפקידי נבלים; מספיק שיסתכל על המצלמה ויאמר "פעמיים קפוצ'ינו, בבקשה", ואני אשתכנע שהוא מתכנן פשע מזוויע. בתפקיד עוזרו המפוטם והמחליא מופיע טימותי ספאל, וגם הוא לא חדש לתפקידי עוזרו הנאלח של הנבל (למשל פיטר פטיגרו ב'הארי פוטר'). סשה ברון-כהן מגחיך למדי, אם כי לא היסטרי, בתפקידו הקטן כספר איטלקי שמתחרה בסוויני טוד. הלנה בונהם קארטר היתה היחידה שממש ריגשה אותי, וגרמה לי לרחם עליה ולהזדעזע ממנה באותו זמן. ככה נראית אישה רצחנית, שבסך הכול גם עורגת לקצת אהבה.

יש כמה דמויות משנה, כמו המלח הצעיר וג'ואנה, בתו של סוויני טוד, שבעולם מושלם היו נעצרים ונזרקים מהתסריט בעוון שוטטות חסרת הצדקה. הרומן ביניהם הוא מסיפורי האהבה המיותרים בהם נתקלתי – התעצבתי מכל דקה שתפס בסרט. אבל גם בתחום המשחק, האכזבה הראשית היא מג'וני דפ. בתור אדם שאיבד את כל היקר לו, והפך לרוצח שמשסף גרונות בדם קר, מדהים עד כמה סוויני טוד משעמם ולא מרגש. אחרי חצי סרט, בכל פעם שהופיע על המסך עם פניו הקפואים, דעתי נדדה והתחלתי לדמיין לעצמי דברים (הידעתם? סוויני טוד הוא, בעצם, אותה דמות שג'וני דפ שיחק ב'המספריים של אדוארד', אחרי עשרים שנה שבהן היה כלוא בטירה גותית, והתחרפן. הכול רומז לזה – החיוורון, התסרוקת המוזרה, וכמובן החיבה ללהבים).

עוד נקודת חולשה מרכזית של הסרט היא העלילה. גם עבור רוצח מעורער בנפשו, סוויני טוד מתנהג בצורה תמוהה וחסרת הגיון. אחרי שעבר חצי עולם כדי להשיב לשופט טרפין כגמולו, חוסר היוזמה של סוויני טוד ממש פתטי, ועם המכשול הראשון, הוא מוכן לוותר. זאת מוטיבציית נקמה, זאת? כיוון שמסע הרצח של סוויני טוד הוא הכוח שמניע את הסרט, כולו הופך לא אמין.

מבחינה ויזואלית, ברטון עומד כרגיל בציפיות, ובונה עולם מפורט, שרובו בגוונים חומים או אפורים, וצללים שחורים הולמים. כאשר סוויני טוד מתחיל את מסע ההרג שלו, הדם מזנק אדום בוהק לתוך צבעי האפור, ולהבות האש הצהובות תורמות את תרומתן לאווירת הגיהינום עלי אדמות, כפי שרואה סוויני טוד את לונדון. פרצי האלימות האלה אפקטיביים, ולעיתים קרובות ההמתנה ביניהם מותחת. העובדה שהגיבור הוא בעצם "הרע" מעניינת למדי, בפני עצמה, גם אם לא מנוצלת כמו שצריך לשום תבונה פסיכולוגית.

בסך הכול, הייתי ממליץ על 'סוויני טוד' לאנשים שאוהבים במיוחד את טים ברטון, את השחקנים, או אלימות אסתטית, ומוכנים להנמיך ציפיות. אחרי הכול, אם מתעלמים מרוב השירים ומהעלילה, זה סרט מהנה למדי – אבל כמו שאומרים, אם לסוויני טוד היו גלגלים, הוא היה אוטובוס, ולא ספר רצחני שלא יודע לשיר.