לילות טלדגה: הבלדה על ריקי בובי

במקור: Talladega Nights: The Ballad of Ricky Bobby
במאי: אדם מק'קיי
תסריט: אדם מק'קי, וויל פרל
שחקנים: וויל פרל, ג'ון סי. ריילי, סשה ברון כהן, לסלי ביב, גארי קול

אינני מסוג האנשים שנוהגים לצפות באירועי ספורט. אבי מולידי הוא יותר חובב פיזיקה מאשר חובב ספורט, ובמקום לקחת אותי למשחקים צבוע ולבוש בסמלי הקבוצה, הוא היה מספר לי על נפלאות היקום, דופק בידו החזקה על הדש-בורד של הפג'ו שלנו וזועק בהשתאות: "זה עשוי בעצם מריק, הדבר הזה, אתה מבין?! ריק!". כך יצא שעובדת הספורט היחידה שאני יכול לשלוף במקרה חירום היא שהיחס בין גרעין האטום לאלקטרון דומה ליחס בין כדורגל ואיצטדיון. או משהו כזה.

זו גם הסיבה שקומדיות ספורט נוטות להשאיר אותי אדיש עד מפוהק. בדרך כלל מדובר בז'אנר המשלב פולחני גבריות גסים וסוג של נוקשות עלילתית השמורה לסרטי פורנו: הניצחון, כמו המפגש הלהוט בין שליח הפיצה ועקרת הבית, בלתי נמנע. אבל כאילו היה בעצמו גיבור של סרט-ספורט, 'לילות טלדגה: הבלדה על ריקי בובי' הצליח, כנגד כל הסיכויים, לכבוש אותי בקסמיו.

מעשה שהיה בריקי בובי (וויל פרל). ריקי זה גד?ל בצפון קרוליינה וחולם להיות נהג מירוץ כמו אביו, שנעלם מחייו בשלב מוקדם. יום אחד צץ האב בכיתה של ריקי, מודיע לנוכחים שנהיגת מירוצים היא המקצוע השווה בעולם, ונעלם שוב מחיי בנו מאחורי ענן של אדי מפלט. כל מה שנותר לילד מאביו הוא פילוסופיית חיים המסתכמת בסלוגן: "אם אתה לא ראשון, אתה אחרון".

פאסט פורוורד להווה. ריקי לקח ברצינות את המוטו של האב, והפך לנהג המירוצים המוביל ב-NASCAR, ענף ספורט שעיקרו נסיעה בסיבובים, כאילו היית כלב הרודף אחרי זנבו במהירות של 150 קילומטר לשעה. לריקי יש כל מה שאתלט בעל תבונה ממוצעת ומטה יכול לבקש: אישה מאממת (לסלי ביב), שני בנים סמוקי לחיים וחצופי לב בשם ווקר וטקסס ריינג'ר, וידיד נפש בשם קאל נוטון ג'וניור (ג'ון סי ריילי), אף הוא מתחרה ב-NASCAR, שעוזר לריקי ונותן לו לנצח בכל מירוץ.

כמו בכל סרט ספורט המכבד את שמו, ריקי קוצר תהילה מוקדם מדי, והוא מתהלך לאורך חציו הראשון של הסרט כטווס מנופח חזה וחלול גולגולת. השעה הראשונה של 'לילות טלדגה' מציעה ביקורת מפתיעה בחריפותה על אתוס הניצחון-בכל-מחיר ונגזרותיו החברתיות. ריקי הוא אחד מאותם ילדים מגודלים שאמריקה כה מיטיבה להצמיח, כולו אומר כוחניות ויוהרה וטמימות-מוחין. הוא מתייחס לחברו הטוב כמובן-מאליו, אל אשתו כחתיכת בשר, ומחנך את ילדיו לחמוס ולרדות בחלש, כולל בסבם המקשיש. הנפילה לא מאחרת להגיע: אל השכונה מגיע כוכב מירוצים חדש בשם ז'אן ז'רארד (סשה ברון-כהן), שהוא לא עלינו צרפתי, וכתוצאה מכך, באופן בלתי נמנע, הומו. במהלך המפגש הראשון ביניהם על המסלול ריקי עובר תאונה קשה המותירה בו חרדת-הגה. הוא מאבד באחת את מעמדו, אשתו וחברו הטוב. הו, איך שגלגל מסתובב לו. לא מחשש ספויילר אני עוצר כאן את תיאור העלילה; אתם כבר יודעים, עוד לפני שראיתם את הסרט, כיצד היא עתידה להסתיים. רק אציין שבחלקו השני של הסרט, העוקב אחרי השתקמותו המרגשת של ריקי, מינוני הסאטירה יורדים למינימום, והסרט מתרכז בלהיות קומדיה חסרת יומרות.

על הנייר, 'טלדגה' נדמה כקומדיית ספורט לעוסה וטרחנית, אבל שני גורמים הופכים אותו לסרט ממש חמוד. הראשון הוא התסריט המוצלח שכתבו (או אילתרו) פרל ואדם מק'קיי, שגם ביים. ראשית כל, התפריט נתפר למידותיו של פארל, המתמחה בגילום גברים לא מאוד חכמים; אין פלא שיש קווי דמיון רבים בין ריקי בובי לחיקוי של ג'ורג' וו. בוש שפירסם את פרל. הנוסחא של פארל פשוטה מאוד: קח גבר גדול מימדים עם נפש של ילד בן 11, הצב אותו בתוך סיטואציה אבסורדית, וקיבלת שובר קופות. דוגמא אופיינית לכך היא סצנה שבה ריקי מתעקש, כדי לשמור על כבודה של אמריקה, שז'אן ז'רארד ישבור לו את היד. אבל מעבר לצחוקים ולשיגועים, ההישג הגדול של פארל ומק'קיי הוא שעל אף העובדה שהקומדיה שלהם נמוכת-מצח משהו, אף אחת מהדמויות שלהם אינה קריקטורה חד-מימדית. בה במידה שהם לועגים לרד-נקס מהדרום, הם גם אוהבים אותם באמת ובתמים. למשל, רגע לפני שריקי הופך להיות סופרסטאר, הוא מתראיין לראשונה ל-ESPN ופשוט לא יודע איפה לשים את הידיים שלו. אני מתכוון לכך באופן מילולי – בשלב מסוים הוא ממש תולה אותן באוויר. הקטע הזה מצליח להיות גם מצחיק וגם נוגע ללב. יתר על כן, מתחת לעננת ההומופוביה השורה על הסרט, מתגלה שרטוט מתוחכם של משולש היחסים בין ריקי, קאל וז'אן. לא רק שהתחרות המאצ'ואיסטית בין ז'אן וריקי מעלה סומק הומו-אירוטי ברור ככל שמתקדמת העלילה, תיאור אהבתו של קאל לריקי והחברות האמיצה ביניהם הוא מהמקסימים שראיתי בזמן האחרון. איך כתוב איפשהו: "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים".

וזה מוביל אותי לנקודה הבאה. 'טלדגה' מתברך בליהוק מצוין. ג'ון סי ריילי הולך וממצב את עצמו כבכיר שחקני המשנה של הוליווד. לא משנה אם הוא משחק באפוס תובעני של פול תומס אנדרסון או במחזמר עם רנה זלווגר, הבחור מבצע את המוטל עליו בהתלהבות מדבקת, והכימיה בינו לבין פרל נושאת על כתפיה את הסרט ברגעיו החלשים. בקיצור, אוהבים אותך הרבה, ג'וני. גם לסלי ביב, בתפקיד אשתו הבלונדית הביצ'ית של ריקי בובי, מרחיקה את דמותה ממלכודת הסטריאוטיפ בזכות תזמון קומי מדויק. דווקא מברון-כהן (המוכר יותר כבוראט) התאכזבתי קצת. זה לא שהוא לא מצחיק, אבל המבטא הצרפתי שלו מרושל, והג'סטות שלו די צפויות. אולם אפילו הוא זוכה לרגעי חסד, ודווקא כשהדמות שלו נכנסת למצב רוח מלנכולי היא מצחיקה במיוחד.

השילוב בין אהבת-אדם, פארודיה קלה ומטחי סאטירה מדודים הופך את 'לילות טלדגה' לסרט מוצלח. קשה היה לי להחליט אחת ולתמיד אם מצפים ממני ללגלג על הקלישאות המוטחות בפנינו – הסנסאי שחונך את ריקי, אהבת האמת, ניצחון החברות, המירוץ הגורלי – או לאמץ אותן. המשחק המתוחכם הזה בין לגלוג והערצה הופך את 'לילות טלדגה' לסרט שמציע משהו כמעט לכל אחד, וחשוב מזה, ליותר מעוד קומדיה על אמריקנים מטומטמים.