ביקורת: תל אביב על האש

תל אביב, בניגוד למובטח בכותרת, לא עולה באש בסרט 'תל אביב על האש' - אבל הוא בכל זאת מומלץ מאוד.

אזהרה: אל תראו את "תל אביב על האש" בלי שיש לכם תוכניות מסודרות כיצד להשיג חומוס טוב אחרי הצפייה בסרט. בלי קשר לדעתכם על הסרט ולמרות שזה לא סרט על חומוס, אתם תצאו מהסרט ויהיה לכם צורך עמוק בחומוס. אני לא מאחל לכם להיתקע כמוני באחת עשרה וחצי בלילה, מחמם חומוס אחלה במיקרו רק בשביל להרגיע את היצר. ראו הוזהרתם.

"תל אביב על האש" הוא סרט על לוזרים. סלאם (קאיס נאשף, "גן עדן עכשיו") הוא מסוג הלוזרים שלא מסוגלים להתמודד עם האמת של מה שהם עושים והוא נקלע לתסבוכת של שקרים עם כל מילה שיוצאת לו מהפה. אנחנו פוגשים אותו לראשונה על הסט של "תל אביב על האש" – שמה של אופרת סבון פלשתינאית שמספרת על ימי מלחמת ששת הימים מנקודת מבט, איך נגיד, לא פרו-ציונית. סלאם נשכר לעזור עם העברית על הסט, שכן מה היא אופרת סבון פלשתינאית בלי קצינים ישראלים רשעים ומרגלות שצריכות להפיל את הקצינים הנ"ל בפח, ועל כן סלאם נשכר כדי להסביר שהלב הוא "רוטט" ולא "רטוט" ושלהגיד למישהי שהיא נראית "פצצה" זה לא הדבר הכי מכבד בסלנג ישראלי.

בדרך הביתה, בעקבות שיחה שטותית שלא מובנת כהלכה (כדרכם של לוזרים שכמותו), הוא מוצא את עצמו אצל מפקד המחסום, אסי (יניב ביטון,  "היהודים באים"). כאשר הוא מנסה להסביר את עצמו לקצין, הוא מוצא את עצמו משקר ואומר שהוא תסריטאי הסדרה. בגלל שמסתבר שאשתו של אסי צופה שרופה של הסדרה, אסי מגלה עניין בבחור, טופח לו על השכם, מבקש שיגיד לו מה סוף הסדרה, מחרים לו את התסריט של הפרק הבא ושולח אותו לדרכו.

בביתו, אנחנו מגלים שאסי הוא לוזר מהסוג האחר – זה שדווקא נראה שהצליח בחיים אבל לא מרגיש ששומעים או מעריכים אותו. בבית שלו, אשתו ומשפחתה רק מתלוננים שהוא מפריע להם לראות את הסדרה האהובה עליהם ואף אחד לא ממש רואה אותו. לכן, אסי מחליט לנצל את הקשרים החדשים שלו עם התסריטאי ולקדם את מעמדו בבית.

מכאן ואילך, ההתערבות של אסי והרצון של סלאם להתקדם ממשיכים לדחוף את סאלם לעוד שקרים ועוד הסתבכויות (מול ההפקה, השחקנית הראשית ובחירת ליבו שמתעלמת ממנו) כאשר ברקע מרחפת השאלה הגדולה – כיצד הסדרה תסתיים – בפיצוץ או בחתונה בלתי אפשרית בין המרגלת הערבייה והקצין היהודי?

אם כל זה נשמע לכם כמו סרט מאוד פוליטי, אז, ובכן, בערך. "תל אביב על האש" הוא סרט על הסכסוך, אבל יותר משהוא על זה, הוא גם על זה. הסרט שם בקדמת הבמה דמויות שרוצות לחיות מיום ליום ודילמות שכל אחד מכל מדינה יכול להזדהות איתן. ענייני המדינות הם רק הרקע להתרחשויות בסרט ולא המניע. כן, כל החלטה תסריטאית שמתרחשת בסדרה גוררת עיסוק בשאלה האם היא תעמולה ציונית או אנטישמית, אבל אף אחד מהגיבורים של הסרט הוא לא לוחם חופש אידיאליסט שתובע את זכותה של פלשתין בדם ובאש.

לכן מי שירצה לראות את הסרט רק בפריזמה פוליטית ימצא את עצמו בבעיה. אלה שיחפשו בדמותו של אסי "השחרת פני ישראל" כקצין שמנצל את כוחו על פלשתינאי וגורם לו לעשות כרצונו, יצטרכו להתמודד עם זה שהוא מוצג כדמות סימפטית להפליא שהרצון שלה, במישור הפוליטי, הוא בסך הכל "נכון" – חתונה סמלית של שלום בין היהודים והערבים ובמישור האישי מעורר הזדהות עצומה.מצד שני, גם אלה שירצו לראות את הסרט כתעמולה ציונית שמעלימה עין מזוועות הכיבוש בשביל לגרד בבטן של צופים ישראלים יתקשו לנסח את הטענה עד הסוף, כי הסרט ממש לא מתעלם מהן. סלאם רחוק מלהיות דמות וודי אלן-ית ניו יורקית, וזה בגלל שהוא ממש לא בניו יורק. הסכסוך נמצא סביבו ובמצב הייחודי שבו הוא נמצא, מסכת השקרים שהוא נופל לתוכה היא ייחודית למצב הישראלי-פלשתינאי הדפוק מיסודו.

הטון הזה שרוצה לפנות לקהל רחב ככל האפשר כאשר הוא מתעסק בין היתר בנושא הכי נפיץ במדינה הוא משימה לא קלה. לכן, מזל שהסרט בוחר להיות מצחיק וחכם במקום מעיק ומתנשא. "תל אביב על האש" הוא לא קומדיה פרועה שתגרום לכם להתגלגל מצחוק. הוא מהקומדיות היותר רגועות, אלה שמורחות חיוך על הפנים. אפילו כשחלק מהבדיחות לא נוחתות בדיוק במקום, הוא עדיין גורם לאושר קטן באשר הוא.

במשימה הזאת עוזרים צוות השחקנים הנהדר (קייס נאשף הוא לוזר נהדר ובסרט הזה הוא מזכיר בצורה קצת חשודה את בן וישו ויניב ביטון הוא שחקן קומי נפלא), ריבוי הדמויות וההרגשה שאף אחת מהן לא חד מימדית (מה שעוזר לבניית עולם מציאותית ביקום שבו יש סדרה פלשתינאית עם צופים ישראלים מרותקים שזאת נקודת מוצא קצת פחות ריאליסטית) וגם העובדה שהסרט נכנס לתת-הז'אנר החביב "סרט על מאחורי הקלעים של התעשייה", ז'אנר שגם ברגעיו החלשים ביותר יש בו, עבורי, איזה הנאה בסיסית. מעל הכל, בולטת עבודת הבימוי והכתיבה של סאמח זועבי, שבצורה לא אופיינית לקולנוע הישראלי, זה לו סרטו השני ולא הראשון (קדם לו "איש ללא סלולרי") וניתן רק לקוות שימשיך ליצור סרטים.

בין ההיצע הרציני מדי של הקולנוע הישראלי למצועצע מדי של הקולנוע האמריקאי, יש משהו מרענן ב"תל אביב על האש" – קומדיה בוגרת, חכמה, מצחיקה ומרגשת. כזאת שמצליחה להגיד דברים מעניינים ולא צפויים על הסכסוך שבו אנחנו חיים, אבל בעיקר על בני אדם. הוא לא הסרט הכי טוב שתראו אי פעם, והוא לא מרקיע לשחקים ולפסגות שהקולנוע הישראלי הגיע אליו, אבל מכיוון שעם סרטים ישראלים זה נוטה להיות נגעת-נסעת – או שראית כשהוא יצא בקולנוע או שעכשיו לך תמצא אותו, כדאי ללכת לראות אותו עכשיו, לפני שזה יהפוך למשימה מורכבת.