ביקורת: נערה עם קעקוע דרקון

הנערה האמריקאית הרבה יותר שווה מהנערה השוודית, אבל בתור פינצ'ר, היא לא מדהימה
שם רשמי
נערה עם קעקוע דרקון (גירסה אמריקאית)
שם לועזי
The Girl with the Dragon Tattoo

אילו את "נערה עם קעוקע דרקון" היה מביים כל במאי אחר, הייתי אומר שהוא נראה ממש כמו ‏סרט של דייויד פינצ'ר, וזו מחמאה לא קטנה. אלא מה, המשמעות של המשפט קצת פחות מחמיאה ‏כשבמאי הסרט הוא דייויד פינצ'ר.‏

בואו נשחק רגע בקטע הזה בתחילת הסרט שבו הבוס מסביר את העלילה, ואני אספר לכם דברים ‏שאתם כבר יודעים: כפי שאתם יודעים, "נערה עם קעקוע דרקון" הוא הספר שמכר הכי הרבה ‏עותקים בשנים האחרונות שאינו כולל קוסמים ממושקפים או ערפדים מנצנצים, והוא כבר עובד ‏לסרט שוודי שהצליח לא רע. בין הספר לסרט, סביר שרבים מאוד מצופי "נערה עם קעקוע, ‏הגירסה האמריקאית במבטא שוודי" כבר חוו את הסיפור בגירסה זו או אחרת ויודעים איך ולאן ‏הוא הולך. לכן לא רק אני – שלא קראתי את הספר, אבל ראיתי את הסרט הקודם – אלא רוב ‏הצופים הופכים לזה-שקרא-את-הספר, ולרובנו יהיה קשה להפסיק להשוות את הסרט לגירסאות ‏הקודמות שלו.‏

אז נתחיל מהחלק הקל: כשמדובר בסרטים, "הנערה" האמריקאית קורעת את "הנערה" השוודית ‏לגזרים. טוב, זה לא כוחות. המשמעות של פינצ'ר על הבימוי, טרנט רנזור על הפסקול ותקציב ‏הוליוודי היא שכותרות הפתיחה לבדן (תחשבו על שיר פתיחה של סרט ג'יימס בונד. עכשיו תחשבו ‏על זה שוב, על סמים, ‏עם ציפוי כרום, במהירות כפולה ועם "‏The Immigrant Song‏" ברקע) שוות ‏צפיה יותר מהסרט השוודי כולו. כל פריים בסרט מעוצב, מוקפד, מלוטש ומלווה בפסקול שהוא לא ‏בדיוק מוזיקה, אלא רעש מולחן היטב. גם השחקנים טובים הרבה יותר, או לפחות, השחקנית ‏היחידה שנחשבת: אף פעם לא הבנתי למה אנשים התלהבו מנומי רפאס בתפקיד ליסבת סנדלר ‏בגירסה השוודית, שבה היא נראתה כמו סתם נערה עם פוזה גותית. רוני מארה, לעומתה, ‏קיצונית, מוזרה, חזקה ובלתי צפויה הרבה יותר. היא נראית כמו הגירסה האוטיסטית של ג'סטין ‏ביבר ברגעים מסוימים, ואמזונת סייברפאנק רגע לאחר מכן. אם הבחירה היא בין שני הסרטים, ‏התשובה ברורה מאליה: אל תהיה כזה שוודי.‏

אבל כל זה לא הופך את הסרט למוצלח במיוחד בסטנדרטים פינצ'ריים. הנושאים שבהם הוא עוסק ‏‏– חקירות רצח מן העבר, התפרצות של אלימות מזוויעה, קור וניכור – הם כאלה שפינצ'ר יכול ‏לביים בעיניים עצומות, ואכן, אני לא בטוח ששתי העיניים שלו היו פקוחות בזמן בימוי הסרט הזה. ‏הוא עשוי באופן מקצועי לחלוטין, הוא נראה ונשמע טוב, ובכל זאת ההרגשה היא של סרט חלול. ‏כזה שבא והולך. איפה זה ואיפה "שבעה חטאים".‏

מקור הבעיה הוא המקור. הספר, כלומר. מעריצי הספר ייאלצו לסלוח לי, אבל הוא לא סיפור טוב ‏במיוחד. העיתונאי החוקר מיכאל בלומקוויסט נקרא לאי בצפון שוודיה, שבו חיים בני משפחה ‏עשירה ומושחתת, כדי לנסות לפענח רצח שקרה שם לפני ארבעים שנה. בינתיים, ליסבת סלנדר, ‏האקרית צעירה עם עבר מפוקפק ויציבות נפשית מפוקפקת עוד יותר, מנסה לחיות את חייה ‏האפלים והמנוקבים למרות התנגדותו של קצין המבחן המגעיל שלה. במשך כחצי סרט אין שום ‏קשר בין שני הסיפורים האלה, והזיגזוגים בינהם נראים אקראיים לגמרי, כאילו פינצ'ר סרוח מול ‏הטלויזיה ומזפזפ בין שתי תכניות שבאף אחת מהן הוא לא נורא מתעניין. אפילו אחרי שליסבת ‏ומיכאל נפגשים סוף סוף, והסיפורים שלהם מתאחדים לזמן מה, הזפזופ ממשיך: אחרי ‏שהתעלומה הראשית נפתרת – מה שברוב הסרטים היה מבשר לקהל שאפשר להתחיל ללבוש את ‏המעילים, כי תיכף יגיעו הקרדיטים – הסרט ממשיך, משום מה, לעוד עשרים דקות חסרות כל ‏הצדקה עלילתית, כאילו מישהו שכח לכבות את המצלמה כשהסיפור נגמר.‏

כל זה היה ככה בדיוק, מבטיחים לי, גם בספר. אבל למה אכפת לי מה היה בספר? כבוד למקור זה ‏חשוב, אבל העיבודים לספרים שמפחדים לסטות ימינה או שמאלה מעלילת הספר מאימת ‏המעריצים מתחילים לעלות לי על העצבים. ‏הסרט אמנם עושה כמה שינויים ייצוגיים בעלילה – יש ‏אחד גדול למדי לקראת הסוף – אבל אין להם הרבה משמעות, והם לא משפיעים ‏על הקצב הבעייתי ‏של הסרט. לעלילה של הספר אין מבנה של סרט, לפחות לא של סרט מוצלח, והדבר הנכון לעשות ‏היה לשנות אותה. לשכתב אותה מהיסוד, אם צריך. מצידי אפשר היה לזרוק את מיכאל ‏בלומקוויסט הצידה לגמרי, כי הוא לא נורא מעניין, ואחרי הכל, יש סיבה שלסרט לא קוראים "גבר ‏עם עיניים כחולות".‏ החלק של בלומקוויסט בעלילה הוא לא יותר מסיפור בלשי, לא רע, אבל ‏סטנדרטי. אין צופה אחד בסרט – השוודי, האמריקאי, לא משנה – שיתווכח עם העובדה שהקטע ‏החזק והזכיר ביותר בו לא מערב את בלומקוויסט בשום צורה: זה ה… מפגש של ליסבת עם קצין ‏המבחן שלה, ומה שקורה בעקבותיו. זאת סצינה מחרידה ומרתקת, שיכולה לגרום לצופים לנשוך ‏שפתיים, לעצום עיניים, לארגף ידיים ובתוך כך לא להעז לפספס שניה – בדיוק כמו שסרט של ‏פינצ'ר צריך להיות. אבל זה מגיע בשלב מוקדם למדי בסרט, וכל מה שקורה אחר כך הוא ‏אנטיקליימקס.‏

‏"נערה עם קעקוע דרקון" הוא לא סרט גרוע. הוא אפילו טוב, ובלי ספק הגירסה היותר טובה של ‏הסיפור שראיתי. אבל זה סתם סרט טוב. פינצ'ר עשה ובוודאי עוד יעשה דברים מעניינים יותר. ‏בסדר, מגיע לו לנוח לפעמים.‏