ביקורת: שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

זה אומנם שם ארוך ומסורבל בשביל סרט, אבל הוא מחביא מאחוריו את אחד הסרטים הכי טובים שהיו בקולנוע בזמן האחרון.
שם רשמי
שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי
שם לועזי
Three Billboards Outside Ebbing, Missouri

אם אתם הולכים לראות את "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" (וזאת הייתה הפעם האחרונה בהחלט שארשום את השם הזה במלואו) זה כנראה בגלל שאתם באים לראות את פרננס מקדורמנד זועמת וקורעת את התחת של המשטרה במה שנראה כמו סרט החלומות של "צילומי מסך נגד הפטריארכיה". וזה טוב, כי בסרט יש לא מעט מהזעם שבאתם לראות, אבל יש מצב שאתם והסרט לא מסונכרנים לגבי למה אתם רואים את הזעם הזה.

אם אתם באים לסרט בציפייה ליהנות מסוג של "ג'ון וויק" פוגש את "ארין ברוקוביץ'", של אישה שנלחמת נגד מערך גדול ומושחת בכל האמצעים בלי פחד – הסרט מספק לא מעט מהסחורה הזאת. אבל עיקר השימוש שלו בזעם הוא כדי לדון בו. כעס וזעם הם דברים שמופיעים הרבה בסרטים אבל מעט מאוד סרטים מנסים לנתח אותם – את המקורות שלהם, את המעגליות שלהם, את הדרך המדויקת שבה הם הורסים חיים. כן, ישנה קלישאת ה"אם תתן לזעם לשלוט בך אתה תסיים בדיוק כמוהו!" אבל זה טיפול שטחי במקרה הטוב. "שלושה שלטים" בא לעשות סדר בעניין.

הסרט מתחיל בהחלטה של מילדרד הייז (פרנסס מקדורמנד) לשכור שלושה שלטי פרסום בכביש נידח, שבו על פי כל המעורבים בסרט עוברים רק "מפגרים ואנשים שאיבדו את הדרך", שעליהם יהיה רשום מה שהיא רוצה. מה שהיא רוצה לזה לעורר בלגן. השלטים נושאים מסר ישיר למפקד המשטרה, ומבקשים לדעת כיצד זמן רב לאחר שהפשע התבצע עדיין אין מעצרים בנוגע למקרה הרצח והאונס של בתה של הייז. המשטרה, כפי שאפשר להניח, לא מתה על השלטים האלה, משלל סיבות. מכאן מתחיל ריקוד שיוצא משליטה מהר מאוד בין מפקד המשטרה ווילובי (וודי הארלסון), אחד השוטרים שלו (סם רוקוול) ומילדרד הייז. בין צעדי הריקוד: שריפות, קללות, איומים, צעקות, מכות, אנשים שעפים מחלונות, עוד שריפות. לא בדיוק הצ'רלסטון, אבל דומה.

צפייה אפשרית אחת בסרט היא לראות את כולם כועסים אחד על השני, ואיך אירוע אחד מוביל לשני, וליהנות מרצף האירועים המטורפים שנפרשים למולנו: הדיאלוגים של הבמאי והתסריטאי מרטין מקדונה מהירים, שנונים ומצחיקים, כמצופה ממי שכתב את "ברוז'", והם מניבים כמה מהציטוטים הטובים ביותר שנשמעו השנה. מכיוון שזה לא הישג מרשים לשנה שיש בה רק שלושה שבועות, המשפט הקודם תופס גם לשנה שעברה.

אבל מתחת לכל המאורעות האלה, ישנה צפייה אחרת. כזאת שבה מתגלה שהסרט לא עוסק בסיפורה של אישה נגד המשטרה אלא של אנשים נגד עצמם. אנשים שלא מכירים שום דרך אחרת מלבד זעם, ושוכחים איך להתנהג אחד מול השני או מול עצמם. ולכן, לצד כמה שהסרט סוחף בסצנות הזעם שלו, הוא מדכא כשהוא מזכיר שהזעם הזה מכלה כל חלקה טובה בבני האדם. הוא מצליח לפגוע באותה נקודה מדויקת שבה הוא גם מציג את המעשים הנוראיים ככיף, אבל גם לתפוס מספיק מרחק כדי לראות שיש להם השלכות אמיתיות ונוראיות. בכלל, הסרט מוצא את עצמו לא פעם מסתובב באזורים האפורים מוסרית, ולמרות שהוא לא נמנע לחלוטין מלחלק אנשים לטובים ורעים, ככל שהסרט מתקדם החלוקה הזאת נהיית ברורה פחות ופחות.

אולי כל זה נשמע כבד מדי, ואכן צריך לקחת בחשבון שלא כל הסרט הוא אותה רכבת הרים של סצנות בהן פרנסס מקדורמנד קורעת אנשים לגזרים באגרופים, שלטים או מספר הבהרות מינמאלי. אבל כשהוא סרט שכזה, הוא פשוט כיף. פרנסס מקדורמנד, כפי שהיה אפשר להבין מהפריים הראשון של הטריילר, נהדרת בתפקיד הזה. וגם סם רוקוול, שכנראה לא שמע על כל הסיפור הזה של "הזדקנות" כי בגיל 49 הוא צעיר ורענן כמו בן 30 וקצת, הוא נהדר בתפקיד. וגם וודי הארלסון, שמשחק את הדמות ה"אבהית" בסיפור, תפקיד שעוד לא יצא לו לעשות ושאותו הוא עושה בצורה נפלאה, נהדר בתפקיד. וגם פיטר דינקלג', בתפקיד לא גדול אבל משמעותי הוא נהדר. וגם לוקאס הדג'ס ו-יודעים מה? אני אחסוך את הרשימה הארוכה: כל השחקנים בסרט הזה עושים עבודה ממש ממש טובה. כולם. גם מקדונה מצליח לשחזר בסרט החדש שלו את ההישגים מ"ברוז'": סרט עמוק, עם לא מעט רבדים אבל כזה שגם ברמה השטחית ביותר הוא כיפי, חד, מלא בהומור שחור, דיאלוגים קורעים מצחוק ורגעים מטלטלים.

אם הסרט, שהוא נכון לעכשיו המוביל במירוץ עונת הפרסים, יזכה באוסקר – אין לי שום בעיה עם זה. הוא אומנם לא הסרט הטוב ביותר במירוץ ("תברח"), ולא הסרט הטוב של מקדונה ("ברוז'") אבל הוא עדיין סרט נהדר שמצליח להיות כיפי ומצחיק כמו שהוא חכם ומעניין עם מה שהוא אולי ההופעה המוצלחת ביותר בקריירה הענפה של פרננס מקדורמנד. אז גם אם הוא לא שיא כל השיאים, וגם אם אולי היה סרט אחד או שניים יותר טובים ממנו השנה – הוא בקלות הסרט הטוב ביותר שאפשר לראות בקולנוע מזה כמה חודשים טובים.