ביקורת: הרפתקאות טינטין

סטיבן ספילברג היה פעם במאי של סרטים כיפיים. עד אמצע שנות השמונים, הוא לא עשה סרטים ‏על שואה או על עבדות, ולא ניסה לזכות באוסקר: הוא עשה סרטים בשביל הכיף. היום, ספילברג ‏עושה סרטים חשובים, בעיניו לפחות, אבל מדי פעם עדיין זוכר לעשות גם סרטים כיפיים. "טינטין" ‏הוא סרט כזה, ומהבחינה הזאת טוב לקבל את ספילברג בחזרה. זה הוא הסרט הכי אינדיאנה-‏ג'ונסי שספילברג עשה מאז 1989 (וזה כולל את "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח"). לא ‏תמצאו פה מסר גם אם תחפשו היטב. זה סרט בשביל הכיף בלבד. וטוב שכך.‏

הסרט מבוסס, כידוע, על ספרי הקומיקס של הרז'ה, על נער שמשוטט ברחבי העולם ועובר ‏הרפתקאות. וזאת, פחות או יותר, כל האקספוזיציה שתקבלו. טינטין (המגולם כאן על ידי בובת ‏שעווה המגולמת על ידי ג'יימי בל) מוצא דגם של ספינה בשוק פשפשים, ומאותו רגע אנשים מנסים ‏לשדוד אותו, להרוג אותו או לספר לו את קורות משפחתם. הוא רודף, נרדף, משוטט באחוזות ‏מאיימות בלילה עם פנס, מחפש רמזים, נלחם בביריונים, מטיס מטוסים ואומר הרבה פעמים ‏‏"נחשי נחשים!" כי זה סרט ילדים ואסור להגיד מילים גסות כמו "גרייט סקוט".‏

כל זה נחמד וכיף, ועוד יותר נחמד וכיף כשספילברג בסביבה. תגידו מה שתגידו על ספילברג, ‏סצינות אקשן הוא יודע לעשות. כאן, משום שמדובר בסרט אנימציה, הוא חופשי להתפרע: אף אחד ‏לא יגיד לו שאי אפשר לצלם מרדף בשוט אחד באורך של כמעט עשר דקות, או להסיע בניינים על ‏טנקים, או לערוך קרב-חרבות עם מנופים. ‏

אלא שהפעם מדובר בהרפתקה לילדים, אינדיאנה ג'ונס ג'וניור ג'וניור. אף ‏פעם אין שום תחושה ‏אמיתית של סכנה. אפילו אם הגיבורים תקועים על סירת הצלה בודדה ‏בלב ‏הים בלי אוכל ושתיה, ‏הם מתייחסים לבעיה הזאת כמו שהייתם מתייחסים לכוס תה עם מספר לא ‏נכון של כפיות סוכר. ‏ומה בעצם עומד פה על הפרק? אינדיאנה ג'ונס ניסה ‏למנוע מהנאצים למצוא את ארון הקודש, וגורל ‏העולם החופשי היה תלוי על הכף. כאן, טינטין אפילו לא ‏יודע מה הוא מחפש עד שעוברים שני ‏שליש מהסרט, וגם אז, מתברר שמדובר במקגאפין מהסוג הכי נדוש שיש. ‏מצוות האול-סטארס ‏הבריטי של התסריטאים – סטיבן מופאט, אדגר רייט, וג'ו קורניש, המופלאים ‏כל ‏אחד בדרכו – ‏אפשר היה לצפות ליותר מהתגלגלות נעימה וקטעי קומיק-רליף בינוניים וצפויים.‏

אף פעם לא הבנתי את טינטין, לא בקומיקס ולא בסרט. אני לא יודע בן כמה הוא אמור להיות – הוא ‏נראה כמו ילד, אבל הוא נודד בעולם בלי שאף אחד ישאל אותו איפה אמא; הוא טוען שהוא עיתונאי, ‏אבל קטעי העיתונים שתלויים בבית שלו מספרים כולם על הרפתקאות שהוא עצמו עבר. כנראה ‏שהמקצוע שלו זה לדווח על עצמו, כשהוא עושה דברים מעניינים בלי שום סיבה מיוחד מלבד היי, ‏יש לכם משהו יותר טוב לעשות? זה מסביר את העובדה שטינטין – בסרט, כמו בקומיקס – הוא ‏חור שחור של אופי, שרוב הטקסט שלו מורכב ממשפטים כמו "איך לא חשבתי על זה?" ו"מה זה, ‏סנואי? מה גילית?". הוא לא ממש דמות, הוא סלע שהעלילה תוכל לזרום מסביבו. קפטן האדוק ‏‏(אנדי סרקיס, שלא מחמיץ שום הזדמנות לגלם דמות וירטואלית בלכידת תנועה) קצת יותר מעניין ‏‏– לפחות יש לו סוג של אופי, ויש לו בעיה קשה להתגבר עליה: אלכוהוליזם. סרט ילדים, אמרנו, ‏כן?‏

הסרט נעשה כולו בטכנולוגית לכידת-הופעה – כלומר, אנימציה בלי אנימציה, שבה תנועות ‏הדמויות הממוחשבות מבוססות על הופעתם של שחקנים עטויים חיישנים. כל סרט שנעשה באופן ‏כזה הוא הישג טכנולוגי מרשים, אבל לא נראה שחל בטכנולוגיה ‏שיפור ניכר מאז "ביוולף" או ‏‏"אווטאר". הדמויות עדיין נראות כמעט-אנושיות-אבל-לא-ממש. הקופים ב"כוכב הקופים: המרד" היו ‏משכנעים הרבה ‏יותר מבני האדם ב"טינטין". התלת-מימד כמעט חסר משמעות. אבל האכזבה ‏האמיתית מהטכנולוגיה היא שהסרט לא מנצל את העובדה שהוא עשוי באנימציה. בסרט כזה אין ‏שום מגבלה על גודל ההפקה: טינטין ‏וחבריו היו יכולים להעלות את אטלנטיס מהמצולות, לחרב ‏את פריז או לטוס לירח עם הכלב, בלי שהיתה לזה השפעה ‏על תקציב הסרט. קצת מאכזב לראות ‏שהסרט מסתפק בשיט בים התיכון וביקור בצפון ‏אפריקה. בשביל זה לא היה צריך להמציא את ‏הקולנוע מחדש.‏

‏"הרפתקאות טינטין" בסדר, אבל לא מדגדג את המעמד של "שודדי התיבה האבודה" בתור סרט ‏ההרפתקה הספילברגי האולטימטיבי. נחמד שספילברג עושה דברים בשביל הכיף, אבל היה יכול ‏להיות יותר נחמד אם הוא היה עדיין לוקח את הכיף שלו ברצינות.‏



פורסם גם ב-nrg.
.