ביקורת: טיטניק

תתפלאו לשמוע, אבל חוץ מלהיות הסרט המצליח בעולם לשעבר והסרט המושמץ בעולם, "טיטניק" הוא גם סרט טוב. ואפילו התלת-מימד לא רע
שם רשמי
טיטניק (3D)
שם לועזי
Titanic

כל דבר פופולרי הוא בהכרח גרוע. ההנחה הזאת מטופשת וחסרת בסיס בדיוק כמו ההנחה ‏ההפוכה – שכל דבר פופולרי הוא טוב – ובכל זאת היא נפוצה באופן מפתיע, דווקא בקרב אנשים ‏אינטליגנטיים יחסית, במה שנקרא ה"עקרון ההיפסטרי": אתה חייב לשנוא את מה שכולם אוהבים ‏כדי להרגיש נעלה עליהם. ואין דוגמה טובה יותר לעקרון הזה מאשר היחס ל"טיטניק". הסרט של ‏ג'יימס קמרון מ-1997 הוא פופולרי. מאוד מאוד פופולרי. הוא החזיק במשך 12 שנים בתואר הסרט ‏המצליח ביותר בכל הזמנים. ובדיוק משום כך, הרבה מאוד אנשים – בינהם אנשים הגיוניים ‏ושקולים מכל בחינה אחרת – נשבעים ומאמינים באמת ובתמים שמדובר בסרט הכי גרוע בעולם, ‏ושהם היו מעדיפים לשקוע בעצמם אל עמקי האוקיינוס הקפוא מאשר להיחשף לזוועה הזאת שוב. ‏אם תעזו להעלות את האפשרות שאולי לא מדובר בעצם בסרט כל כך רע, ואולי אפילו יש סיבה ‏טובה לכך שהוא כל כך מצליח, הם ינחרו עליך בבוז, יקראו לך סחי או ישלחו אותך למקדונלדס. ‏

ובכן, גבירותי ורבותי: אתם מוזמנים בזאת לקפוץ לי. "טיטניק" הוא סרט ענק.‏

קראתם נכון, לא כתבתי "דווקא לא כזה גרוע", או "יש בו חלקים שהם דווקא בסדר", או "כל כך רע ‏שהוא טוב". כתבתי "סרט ענק", והתכוונתי לכל אחת משתי המילים. אף אחד מ-11 האוסקרים ‏שקיבל, ומיליארדי הדולרים שהכניס, לא היה מקרה או טעות. הוא מורכב מאותם החומרים שמהם ‏עשויות קלאסיקות של כל הזמנים כמו "קזבלנקה" ו"חלף עם הרוח". ואולי בשנות הארבעים היה גם ‏נורא באופנה לחשוב ש"קזבלנקה" זה חרא.‏

במקרה שאתם מאלה שלא ראו, או אולי שכחתם, את הסרט, להלן תזכורת קצרה. עשרים הדקות ‏הראשונות של הסרט (מתוך 200. הסרט לא קצר) מתרחשות בהווה, כשצוות מחקר צולל אל ‏הטיטאניק הטבועה כדי לחפש עדיליון אבוד. חלקים מהסצינות האלה צולמו בטיטניק האמיתית ‏לגמרי, על קרקעית האוקיינוס, ומשמש בהם ציוד רובוטי שבדיעבד מזכיר מאוד את חליפות ‏השיריון של "אווטאר". זה דומה הרבה יותר לסרט מדע בדיוני מגניב מאשר לרומן רומנטי תקופתי, ‏זה מרתק מהרגע הראשון, וזה מגניב מאוד, לפחות עד הרגע שבו הזקנה ההיא מגיעה ומתחילה ‏להעלות זכרונות.‏

כאן מתחיל הקטע שבו לאנשים יש בעיה עם הסרט. ברגע שבו רוז בת ה-99 מתחילה לספר על ‏איך היא פעם היתה קייט ווינסלט, הסרט עובר ל-1912, והופך לרומן למשרתות. אנחנו פוגשים את ‏הנערה העשירה אך האומללה המאולצת להתחתן נגד רצונה, ואת הצעיר חסר הכל אך טוב הלב ‏שישבה את ליבה בזכות יכולתו למצות את החיים במלואם. כלומר, סיפור האהבה הכי גנרי שנוצר ‏אי פעם. רוז וג'ק (אפילו השמות שלהם לא היו יכולים להיות נדושים יותר) אינם דמויות עמוקות, ‏הקונפליקטים שלהם שטחיים, והתסריט כולל שורות כמו "ליבה של אישה הוא אוקיינוס גדול מלא ‏סודות" (שדורשת את התשובה "מוחו של גבר הוא ביצה דלוחה מלאה צפרדעים"). העשירים ‏רעים, העניים טובים, בילי זיין מעצבן ולאונרדו דיקפריו נראה כמו ילדה. כל העסק הזה נמשך ‏כמעט שעה וחצי ניקולס-ספארקסית. הכל נכון.‏

‏אבל הרומן הוא רק הסוואה. ‏"טיטניק" הוא, למעשה, סרט אסונות. לסרטים כאלה יש מבנה ברור: ‏הם מציגים מצב, ‏מקום, ושורה של דמויות – ואז הופכים את העולם, ונותנים לכל הדמויות שהוצגו ‏להילחם על חייהן. אי אפשר להתחיל את הסרט באסון: כדי שיהיה אכפת לכם, צריך שתכירו את ‏האנשים הלכודים בו. וזה בדיוק מה שקורה ב"טיטניק". בזמן שנדמה לכם שאתם רואים סיפור ‏אהבה סטנדרטי, בלי להרגיש ‏קמרון לוקח אתכם לסיור מודרך ברחבי הספינה: מקצה החרטום ‏‏("אני מלך העולם!") ועד לירכתיים ("את ‏קופצת, אני קופץ"), מהסיפונים העליונים ועד לחדרי ‏המכונות שבתחתית הספינה. קמרון מוודא שעד ‏שהאסון יגיע (סליחה על הספוילר:‏‎ ‎הספינה ‏טובעת), כל צופה יוכל לשרטט מפה גסה של הספינה. בדרך הוא גם מציג המון דמויות משנה – ‏חלקן בלי שום טקסט, חלקן מופיעות על המסך רק לרגע. ואז, רק אז, הוא מביא את הקרחון.‏

לטיטניק לקח שעתיים לשקוע, והשעתיים האלה מוצגות בסרט כמעט בזמן אמיתי. עכשיו זאת לא ‏סתם איזו ספינה שטובעת, אלא ספינה שאתם מכירים אישית, ובקהל ההמונים ששוקעים איתה יש ‏פרצופים מוכרים. להבדיל מסרטים כמו "2012", שבהם יבשות שלמות יכולות לשקוע והדאגה ‏היחידה שלכם תהיה אם יאזל לכם הפופקורן, האסון ב"טיטניק", למרות שהוא ידוע מראש, הוא ‏אסון. הרגשת האובדן מורגשת. המאבק על ההישרדות הוא מאבק. והביצוע הטכני של הסרט – ‏שכלל בניית דגם בגודל כמעט מלא של הטיטניק, והטבעתו – כמעט מושלם. הרגעים האחרונים של ‏הטיטניק, שהחליטה לעמוד דום רגע לפני הטביעה, מרשימים היום כמו לפני 15 שנה.‏

ההוצאה המחודשת של הסרט, כידוע, הוסיפה לו מימד שלישי. החוק הראשון של התלת-מימד ‏הקולנועי קובע: תלת-מימד בקולנוע יכול להיות שווה משהו רק בסרטים שצולמו בפורמט הזה ‏במקור; סרטים שצולמו "שטוחים" והומרו לתלת בפוסט-פרודקשן תמיד יכילו אפקט עומק גרוע ‏שלא מוסיף שום דבר. אלא מה, רבים שוכחים חוק חשוב נוסף, חוק האפס של התלת-מימד, והוא: ‏ג'יימס קמרון יודע מה הוא עושה. ב"אווטאר" הוא עשה את סרט התלת-מימד הטוב ביותר (ויש ‏שיאמרו: הטוב היחיד) עד היום, וב"טיטניק" הוא יצר, בלי שום ספק, את ההמרה מדו- לתלת-מימד ‏הטובה ביותר שנוצרה עד היום. הסרט אמנם לא צולם עבור תלת-מימד במקור, אבל נראה כאילו ‏הוא כן: הוא מלא תנועות מצלמה ‏איטיות ורחבות, ותנועה דרך מסדרונות צרים וארוכים שמנצלים ‏היטב את אפקט העומק. ‏יש סצינות בסרט שקשה להאמין שלא צולמו בתלת-מימד במקור. אפקט ‏ה"חלון לעולם אחר" הוא ריאליסטי להדהים בסצינות הפתיחה, בעומק האוקיינוס. כשרוז מאיימת ‏לקפוץ מהירכתיים – המרחק אל המים שמתחת יכול לגרום לסחרחורת.‏

והכי מדהים: מכירים את זה שסרטי תלת-מימד תמיד כהים מדי, והצבעים בהם דהויים? אז זהו. ‏שזה לא ככה. איכות הקרנת תלת-מימד נוטה להשתנות דרסטית מקולנוע לקולנוע, אבל לפחות ‏בהקרנה שבה נכחתי, בקולנוע גת בת"א, לא היתה שום בעיה של כהות יתר – למרות שיותר מחצי ‏מהסרט מתרחש בלילה; ואם הצבעוניות שבסרט היתה בעייתית, היא היתה ההיפך מהרגיל – ‏כנראה בניסיון לפצות על האפרוריות, הסרט נצבע בצבעים חזקים מעט יותר מהדרוש, ולפעמים ‏עור הפנים של לאונרדו ושות' נראה קרוב לכתום. מתברר שלכל הבעיות המוכרות האלה, שהצליחו ‏להשניא את התלת-מימד על הציבור, יש פתרונות, אבל משום מה, אנשים שהם לא ג'יימס קמרון ‏לא התאמצו ‏מספיק כדי למצוא אותם.‏

‏"טיטניק" הוא יצירת בידור משובחת ומלוטשת. ‏שלוש השעות ועשרים הדקות עוברות מהר יותר ‏מהרבה סרטים של שעה ומשהו שראיתי לאחרונה. ‏ואם אתם מאלה שבוכים וצועקים "אבל זה ‏קיטש" – בסדר, אל תלכו, אבל תהיו מודעים ‏לכך שאתם נשמעים כמו ילדים בני תשע שעושים ‏קולות של הקאה כשהם רואים נשיקה, כדי שאף אחד ‏לא יחשוד חלילה שהם אוהבים בנות. ‏

השיר של סלין דיון, אני מודה, די נוראי.‏