ביקורת: לכל הנערים שאהבתי

'לכל הנערים שאהבתי' מיועד לכל הנערים והנערות שרואים סרטים על בני נוער ולא מבינים איפה הסמארטפונים.
שם רשמי
לכל הנערים שאהבתי
שם לועזי
To All the Boys I've Loved Before

נראה שמאז שיצא הסרט "לכל הנערים שאהבתי" כל אתר אמריקאי עם איזושהי זיקה לגילאי 12-25 התאהב לחלוטין בו ובצוות השחקנים שלו. ולא בכדי – סרט הנעורים החדש של נטפליקס, שמבוסס על ספרה של ג'ני האן, הוא סרט נעורים חינני ומקסים שמצליח איפה שהמון סרטי נעורים מהשנים האחרונות – גם הטובים שבהם – נכשלים.

הסיפור הוא פשוט – לארה-ג'ין קאבי היא תלמידת תיכון חמודה ומופנמת עם לב רגיש שנוטה להתאהב לעיתים קרובות. במקום לשלוח לקראש הנוכחי שלה בווצאפ משהו כמו "רוצה להיות חבר שלי? לייק אם כן ופרצוף כועס אם לא" , היא פשוט מוציאה דף ועט, וכותבת לו מכתב אהבה בלי כוונה לשלוח. העלילה מסתבכת ביום שבו כל המכתבים הללו – חמישה מכתבים לחמישה בחורים – נשלחים.

שניים מתוך חמשת הבחורים הנ"ל יעשו ללארה-ג'ין כאב ראש אימתני לאורך רוב הסרט. האחד הוא ג'וש – האקס הטרי של אחותה, והשני הוא פיטר קבינסקי, שבדיוק נפרד מהמנוולת הראשית של התיכון. כדי שג'וש לא יחשוד בטעות שלארה-ג'ין באמת מאוהבת בו, וכדי שפיטר יצליח לגרום לאותה מנוולת לקנא מספיק כדי לחזור לחיקו, פיטר ולארה-ג'ין מחליטים להעמיד פנים שהם זוג. וכמובן, כמו שמייקל ג'קסון מנוחתו עדן היה רוצה להזהיר אותם: תיזהרו ממה שאתם עושים, מפני שהשקר הופך לאמת.

ראשית, חשוב לשבח את השחקנים – לאנה קונדור בתפקיד לארה ג'ין מעוררת הזדהות ומקסימה, ומולה, בתפקיד פיטר קבינסקי נמצא נואה סנטינאו – שכמות הכריזמה אותה הוא מקרין יכולה להאיר את כל רמת גן. אני רוצה שנייה להתעכב על הבחור הזה – בגומת חן אחת של סנטינאו יש יותר קסם אישי ממה שראיתי אצל הרוב המוחלט של השחקנים הראשיים בשנה החולפת. סנטינאו, שיבדל לחיים ארוכים, מזכיר לעיתים את ההופעה האיקונית של הית' לדג'ר ב"10 דברים שאני שונאת אצלך" – חייכן, סקסי, ילד רע שרק מחכה לבחורה הנכונה שתוציא ממנו את הילד הטוב שהוא מסתיר. הוא מחדיר ים של אנושיות לדמות הספורטאי-השרמנטי-והרגיש, ופשוט כיף לראות את השניים מחזרים אחד אחרי השנייה סרט שלם.

בנוסף, "לכל הבנים שפעם אהבתי" מתנהג, בניגוד לרוב הסרטים שיוצאים בשנים האחרונות, כאילו הדמויות שבו אשכרה חיות ב-2018. רובנו מבלים את היום עם הפרצוף מופנה לאיזשהו מסך, אבל בגלל שרוב היוצרים מעדיפים  (ובצדק) להציג דמויות שעושות פעולות יותר קולנועיות מתקיעת הפרצוף בסמארטפון, יוצא מצב שהוירטואליות שרובנו חיים מדי יום נעדרת כמעט לחלוטין מהקולנוע ומהטלוויזיה. סופיה אלברז, שעיבדה את הספר לתסריט, הצליחה לדלג מעל המשוכה הזאת – לארה ג'ין, פיטר וחבריהם נמצאים עמוק בתוך הרשתות החברתיות רוב היום, וזה מהווה חלק משמעותי מהעלילה. ברגע היפה ביותר בסרט (ובאחת ההברקות הויזואליות הנהדרות של השנה), סוזן ג'ונסון, שביימה בכישרון רב (וזהו רק סרטה השני), מראה איך האמוג'י הנכון בתזמון הנכון יכול להרים למעלה באוויר את לארה-ג'ין.

ובעוד שהמון מבקרים אוהבים להפליג בשבחים על החיוך ממיס הלבבות של נואה סנטינאו (וברוך השם, רק על החיוך לבדו לא חסרים שבחים להפליג) או על הליהוק הלא מובן מאליו של לאנה קונדור האסייתית לתפקיד הראשי, אשמח לדבר רגע על הצילום: בעוד הסרטים ההוליוודיים נהיו עם השנים דהויים ונטולי צבע, "לכל הבנים שפעם אהבתי" מתהדר במראה צבעוני וזרחני, לפעמים כמו תמונה שילדה משועממת ערכה יותר מדי זמן באינסטגרם, ולפעמים כמו חלום נעורים מתוק קצת יותר מדי, וזה לחלוטין תורם לעובדה שפשוט כיף לראות אותו.

וזה סוד הקסם שלו. לא נמצא ב"לכל הבנים שפעם אהבתי" בשורה חדשה, הוא לא נמצא שם למעלה עם מצטייני הז'אנר כמו "מועדון ארוחת הבוקר" של ג'ון יוז (למרות שלארה-ג'ין מקפידה להבהיר שהיא תעדיף דווקא את "בת 16 הייתי" שלו), לא יצוטט לעולמי עד כמו "ילדות רעות" והוא ככל הנראה לא יועמד לאוסקר כמו "ליידי בירד", אבל הוא לוקח את נוסחת סרטי הנעורים המוכרת – הנערה הביישנית, החתיך של השכבה, המקובלת המרושעת, הנשף – ומבצע אותם בכל כך הרבה מקצועיות ובחן שקשה לעמוד בפניו. הקומדיה הרומנטית המשמחת ביותר שראיתי השנה עד כה.