ביקורת: בחזרה למחר

העתיד של היום מדכא. פעם העתיד היה יפה יותר. אולי הגיע הזמן לחזור לעבר של העתיד. כלומר לעתיד של העבר
שם רשמי
בחזרה למחר
שם לועזי
Tomorrowland

קרוב לוודאי שבזמן שתצפו ב"בחזרה למחר", ממש באולם השכן יוקרן "מקס הזועם". אווירה מתוחה משהו תשרור בין האולמות, מכיוון ש"מקס" הוא בדיוק מסוג הסרטים ש"בחזרה למחר" יוצא נגדם בגלוי: סרטים שמציגים את העתיד כ‏הרוס, שומם וחסר תקווה. העתיד הוא לא מה שהיה פעם, אומר "בחזרה למחר". אולי כדאי שנחזור ‏לעתיד של העבר, העתיד האופטימי, היפה והמבריק, המלא בג'ט-פאקס, בניינים נוצצים, חלליות ‏יפות ואור שמש. הסרט הזה הוא פרץ של נוסטלגיה לעבר של העתיד. כלומר, לעתיד של העבר. ‏

המסר הזה מדויק וחשוב. הדימוי של העתיד הקודר כל כך נפוץ באמנות היום, שאנחנו כמעט לא ‏מכירים שום דבר אחר. מ"בלייד ראנר" ועד מקס, מ"מטריקס" ועד "שליחות קטלנית", זה כמעט ‏מובן מאליו שכל מבט קדימה יכלול אסונות, מוות ורוע. לאנשים שגדלו בסביבה האנטי-עתידית ‏הזאת, החזון של "עולם המחר" ייראה זר לחלוטין. הסרט נקרא במקור על שם הרובע ‏‏"‏Tomorrowland‏" בדיסנילנד, אבל נראה שהיה מתאים יותר לכנות אותו "אפקוט סנטר" – שניהם ‏פרויקטים של וולט דיסני, שראה את המדע כמציל האנושות, וחלם על עיר נפלאה שתרכז את ‏הממציאים והחולמים הגדולים בעולם כדי לזרז את בואו של העתיד הזה. מתי הפסקנו לצפות ‏לעתיד והתחלנו לפחד מפניו? והאם ייתכן שכל החזיונות הקודרים האלה הם נבואה שמגשימה את ‏עצמה? שואל הסרט, ומנסה לתקן את הנזק: זהו סרט דיסני לכל דבר ועניין, רק שכל מה שבנוסחה ‏הדיסנית מכונה בדרך כלל "קסם!" הוא כאן מדע, המצאה ואופטימיות. הכוונות של הסרט מעולות, חבל רק שהביצוע פחות מוצלח.‏

בעולמנו המודרני והמדכא, קייסי ניוטון (בריט רוברטסון) היא צעירה חכמה ופעלתנית, בתו של ‏מהנדס לשעבר בנאס"א, ובעיקר אופטימית. ללא הסבר, מגיעה לידיה סיכה שבכל פעם שהיא ‏נוגעת בה, היא רואה עולם אחר – עולם עתידני, יפהפה ומדהים. בניסיון לחזור לעולם הזה, היא ‏יוצאת לחיפוש אחר מקורה של הסיכה ומשמעותה, ובדרך מוצאת את ג'ורג' קלוני – ממציא שנושל ‏מעולם המחר – וילדה מסתורית (רפי קאסידי) שאיכשהו מסתובבת בעולם כבר חמישים שנה לפחות בלי להגיע לגיל 15. וגם רובוטים. ‏ואמצעי לחימה מוזרים. ואמבטית-סילון. ‏

כל עוד החידות האלה פתוחות, הסרט מהנה מאוד. "בחזרה למחר" נראה נהדר (השוט הארוך ‏שבו קייסי נודדת בעולם העתיד הוא מדהים אפילו אם התרגלתם לשוטים ארוכים ומדהימים), וכולל קטעי פעולה מצוינים ומלאים בהמצאות ‏מגניבות, כפי שניתן לצפות מהבמאי של "משפחת סופר-על". בריט רוברטסון, מתברר, היא ‏שחקנית שכיף להיות איתה; היא מתפרצת ונלהבת, מדבק לראות אותה צוחקת ומצחיק לראות ‏אותה נבהלת.‏ אבל בסופו של דבר צריך הרי לפתוח את הקשרים, למצוא את הפתרונות ולהגיע למקום שעל שמו נקרא הסרט, וזה בערך הרגע שבו הסרט מתמוטט. עדיין יש בו רגעי אקשן מוצלחים, ורגעים מצחיקים, והרבה דברים יפים – אבל הסיפור מזייף.

אם מחפשים אשמים, הכי קל להגיד שפשוט רואים לסרט את הלינדלוף. דיימון לינדלוף, הידוע בעיקר בזכות ‏‏"אבודים", כתב את הסרט, ולכן כל כך לא מפתיע לגלות שהוא טוב יותר בשאילת שאלות מסקרנות ‏מאשר במתן תשובות סבירות. לטובת הסרט אפשר לומר שהוא לא נופל לרמות טמטום ‏מדהימות כמו יצירות אחרות של לינדלוף – אהמ, "פרומתיאוס" – ובכל זאת, התשובות שהוא נותן הן לא הגיוניות, ויותר חשוב, הן לא מעניינות. מהרגע שהגענו לטומורולנד. הסרט נהיה דידקטי יותר ויותר – אנשים עומדים ‏ונואמים ישר למצלמה; הפתרונות העלילתיים הם קלישאות ממוחזרות, ומה שהכי גרוע, הסרט ‏הופך להיות בדיוק הדבר שנגדו הוא יוצא. האופטימיות החייכנית והסקרנות שלו נהרסת בגלל ‏הצורך לספק סצינת שיא הוליוודית, שהרי חייבת – תמיד – לכלול פיצוצים ורעים שיש להרוג אותם.‏

בראד בירד, הבמאי, הוא גאון; אחרי "ענק הברזל", "משפחת סופר-על" ו"רטטוי" הוא כבר לא צריך להוכיח ‏את זה. אבל מהרגע שבו עזב את האנימציה ועבר לעשות סרטי לייב-אקשן מסחריים הוא גאון מהול. בסופו של דבר, "עולם המחר" הוא לא סרט של בירד וגם לא סרט של לינדלוף: הוא סרט של דיסני. נכון ‏שבין "שודדי הקאריביים 5" ו"מטוסים 3" הסרט הזה ראוי להערכה בעצם היותו פרויקט מקורי, ‏המתרחש בעולם משלו, אינו המשך וגם לא נראה כמו הכנה לפרנצ'ייז – ובכל זאת, זה סרט ‏ש"דיסני" הוא השם הבולט ביותר המקושר אליו, ולא רק משום שהוא נקרא על שם חלק מדיסנילנד. ‏הוא ידידותי מאוד לילדים, אולי אפילו יותר מדי, ונראה שכל פרט בו עבר בדיקה ואישור של הועדה ‏לתדמית של וולט דיסני. ובכל זאת, בירד הביא לסרט את המגע האישי שלו: נטיות איין-ראנדיות. אם אחרי "משפחת סופר-על" התחלתם לחשוד שבירד משנן קטעים מ"מרד הנפילים" לפני השינה, "בחזרה למחר", אם לא יסיר ספק, לפחות יחזק את החששות האלה.

המסרים של "בחזרה למחר" מצוינים, הוא יפה מאוד לעין, והוא טוב מאוד כסרט ילדים, שיראו ‏לפעמים שלא רק העבר יכול להיות קסום, אלא גם העתיד. אבל למבוגרים – בפרט, מבוגרים ‏שמעריצים את בראד בירד – הסרט הזה הוא אכזבה. פסימי ככל שיהיה, "מקס ‏הזועם" עדיף.‏


פורסם במקור בוואלה