ביקורת: צעצוע של סיפור 4

אם 'צעצוע של סיפור 4' היה מתגלה כסרט גרוע, היה מוכרז יום אבל בינלאומי והיו פורצות מהומות ברחובות. למזלנו, הוא דווקא די נחמד.
שם רשמי
צעצוע של סיפור 4
שם לועזי
Toy Story 4
סרט מס' 4 בסדרת צעצוע של סיפור

אחת המגמות הקולנועיות הבולטות של קיץ 2019 היא סרטים מיותרים. האם למישהו באמת היה דחוף לדעת מה עלה בגורלם של גיבורי "חיות המחמד", "אנאבל" או "אנגרי בירדס"? מישהו באמת רצה סרט אקשן של דורה החוקרת, סרט פליימוביל וסרט על אגלי דולס? למה זה מגיע לנו? אה, כן – יש סרט המשך גם ל"למה זה מגיע לי". שלא יחסר.

גם "צעצוע של סיפור 4" הוא סרט שאף אחד לא ביקש, אבל הרבה אנשים די שמחים לקבל. וטוב שכך, כי אם הוא היה מתגלה כסרט הגרוע הראשון בסדרה הזאת היה צורך להכריז על יום אבל בינלאומי. הוא די סבבה – לא מתעלה על הפרק השלישי ומראה שלא היה ממש הכרחי לכתוב המשך, אבל נחמד שדווקא כתבו.

"כתבו" היא מילה חשובה, כי לא פחות משמונה אנשים חתומים על הסיפור. ראשידה ג'ונס ו-וויל מקורמק, שהיו אמורים להוביל את כתיבת התסריט, עזבו את ההפקה בגלל מה שהם הגדירו כ"פערים פילוסופיים". לא ברור איפה אותם פערים נמצאים על הספקטרום בין אווירת בויז קלאב מבאסת לבין הטרדות של ממש מצד ג'ון לאסטר, שעזב את פיקסאר לא הרבה אחר כך, אחרי שהתגלה כקריפ גדול. נו, בסוף קיבלנו את הבעיטה המובטחת בזכרונות הילדות שלנו.

לבסוף נמצאו שני כותבים שסיימו את התסריט ביחד עם ג'וש קולי, ששודרג מבמאי שותף לבמאי לאחר עזיבתו של לאסיטר. יצא להם סרט קצת עמוס וקצת מבולבל, אבל כזה שלא עוצר לשנייה ונשאר מקסים ומצחיק לאורך כל הדרך; סוג של קומדיה רומנטית, אבל מהסוג שייגע במיוחד לליבם של פרודים טריים. זה גם סרט מסע, אבל לאנשים שמרגישים שהם כבר כמה זמן הולכים לעבר מבוי סתום.

לב הסיפור הוא הניסיון של וודי למצוא אושר בפרק ב' שאחרי אנדי, ולמרות שהכל מאוד חמוד וסנטימנטלי יש כאן גם מבט מפוכח מאי פעם על יחסי ילדים-צעצועים. כן, כולם רוצים ילד שיאהב אותם, אבל זה כבר לא הדבר היחיד שחשוב, וישנה הבנה מסוימת שמערכת היחסים הזאת לא שוויונית לחלוטין – שילדים הם אימפולסיביים, חסרי רגישות ולפעמים ממש מרושעים.

אז וודי וחבריו התמקמו היטב בחדרה של הילדה בוני, אבל מעמדו של השריף כבר לא בכיר כשהיה. לבוני יש צעצועים מועדפים אחרים ובובה ותיקה יותר משמשת כמנהיגת הצעצועים. ובכל זאת, וודי לא משחרר את האחריות על אושרה של בוני בקלות. הוא לוקח על עצמו את תפקיד המאבטח של חפץ המעבר האהוב על בוני, עבודת יצירה עקומה בשם פורקי (טוני הייל, באסטר מ"משפחה בהפרעה"), יצור אובדני ואומלל שכולם רק מחכים שייזרק לפח, כולל הוא עצמו.

מכאן והלאה העלילה מלאה פיתולים וכוללת חנות עתיקות, צעצועי וינטאג' מלחיצים, לונה פארק כאוטי ואת אהובתו האבודה של וודי, בו פיפ. לבובת החרסינה בשמלה הוורודה לא היה הרבה זמן מסך בסרטים הראשונים בסדרה, ורוב מה שנתנו לה לעשות היה לתמוך בוודי ולהתזמז איתו בזמנם הפנוי. הקשר ביניהם תמיד נראה פיזי למדי, מה שמעלה כמה שאלות שלא בטוח שאני רוצה עליהן תשובה. נציין לטובה שבו תמיד נראתה כמו הצד המיני והאקטיבי יותר מבין השניים – סקס פוזיטיב וכל זה.

לענייננו – בו של הסרט הרביעי היא כבר ממש דמות, עם סיפור רקע, שלל כישורים ובעלי ברית לרוב. כל סרט בסדרה הציג סוג אחר של "גורל" לצעצועים – חיים שלוויים בחדר של ילד, שעמום במוזיאון או בלאגן בלתי פוסק בגן הילדים. הגורל הפעם הוא החיים כ"צעצוע אבוד", כמו סמוראי בלי אדון. בו פיפ, שהיא לא בדיוק צעצוע אלא אביזר נלווה למנורת לילה, היא טרגדיה מהסוג שסרטי "צעצוע של סיפור" מתים עליה – שומרת הילדים שתמיד נזנחת אחרי שהם מפסיקים לפחד מהחושך. במקום להעניק לה מונטאז' קורע לב סטייל ג'סי, הסרט מעדיף להתמקד בחיים שבו בנתה לעצמה אחרי שלילדים נמאס ממנה, חיים מלאי אתגרים והרפתקאות שהפכו את בו פיפ לפיוריאוסה עשויה חרסינה. היא שורדת בזכות יצירתיות, חשיבה אסטרטגית ויכולת הנהגה – כל הדברים שוודי מיומן בהם, אבל ברמה אפילו יותר גבוהה כי האתגרים שהיא ניצבת מולם גדולים יותר.

חוץ ממנה הסרט מציג עוד צעצועים נטולי בעלים, בהם הנבלית שתעשה הכל כדי לשמח ילד (כריסטינה הנדריקס) ופעלולן שוויצר עם טראומת עבר (קיאנו ריבס). החביבים עליי הם באני ודאקי – קי ופיל בתפקיד צמד בובות פרווה פסיכוטיות עם עיניים נוצצות.

כדי להספיק להציג את כל הדמויות החדשות ולתת לכל אחת מהן רגע תהילה מספק וכיפי, הסרט מוותר בשלב די מוקדם על רוב החברים הישנים. באז עושה כמה דברים אבל הוא משונמך לדמות משנה לא הכרחית ועל הדרך נעשה דביל; פורקי מקבל בדיוק מספיק יחס כדי להצחיק בקול רם כמה פעמים ואז להיעלם לפני שהוא מתחיל להעיק; והצעצועים של בוני, שלא בדיוק מימשו את הפוטנציאל בסרט הקודם, נשארים כלא הרבה יותר מהופעות אורח (המצטיינת ביניהם היא הדינזואורית שמדבבת קריסטין שאל).

בסופו של דבר הסרט מצליח לבדר וגם לגעת ללב, גם אם התהליך שוודי עובר מרגש הרבה פחות מכל מה שקרה לו בסרטים הקודמים. הוא מגיע לסרט הזה די קרוב למושלם ואין לו הרבה מה ללמוד, אז במקום הוא מגלה דברים על עצמו ועל העולם. אין פה איזה מסע רגשי קורע לב, אלא חישוב מסלול מחדש וניסיון להתנער מהמסלול שהחיים קבעו לך. בקיצור, "איך וודי מצא את הגרוב שלו".