טריינספוטינג, עשרים שנה אחרי

רגע לפני סרט ההמשך ועשרים שנה אחרי המקור, לונג ג'ון חוזרת ל"טריינספוטינג", לראות אם עדיין כדאילבחור בחיים

יש הרבה הבדלים בין החוויה שבצפייה בסרט בגיל עשרים וקצת הנוח להשפעה, לבין צפיה בגיל מאוחר, ‏כשהסרט נבחן מחיקה המגונן של הבורגנות ומתוך הפרספקטיבה שמעניק הזמן. לפעמים הפער מביא ‏איתו אכזבה – זיכרון מתוק שנחשף במערומיו; ולפעמים, בפעמים נדירות ומעטות, סרט צולח את מרחק ‏הזמן ומעורר תובנות חדשות. אולי היו שם לפני כן – אלא שאז עוד לא הבנו אותן במלוא תפארתן. במובן ‏הזה, "טריינספוטינג" מחלחל עמוק: 20 שנה אחרי, הוא מציע עטיפה יפה וכמה זרעי רעיונות – ואז, ‏ברגע שהכי פחות מצפים לו, הוא מכה במלוא כובדו: הו וואו, אז על זה דיברו כל הזמן הזה.‏

‏"טריינספוטינג" מספק הצצה אל חייו של רנטון, ובעקיפין אל חייהם של חבריו – כולם פושעים קטנים ‏ומכורים להירואין, ושאיפתם היחידה היא להמנע מעבודה מסודרת ולצלול אל המנה הבאה. אולי הם ‏צודקים: החיים באדינבורו שבסקוטלנד, עיר מגוריהם, מנסים להוביל אותם לבחור במסלול ידוע מראש, ‏כזה שיש בו עבודה משעממת בתפקיד קטן, עתיד שיורק לך בפרצוף בבוז, והדבר הכי מרגש שיכול ‏לקרות הוא ערב בינגו במתנ"ס השכונתי.‏

‏"טריינספוטינג" הסרט מבוסס על ספרו של אירווין וולש, ואם הספר הוא אסופת אפיזודות מחייהן של ‏הדמויות, הרי שהסרט משתדל להפוך אותו לבעל עלילה. הספר כולל מספר רב יותר של דמויות, וכמעט ‏כל אירוע מסופר מזווית הראיה של דמות שונה. הסרט אמנם משאיר את אפיון הדמויות כאנטי גיבורים, ‏אך הוא מרכך את פשעיהם ומציג אותם תחת עטיפה קלילה ומשעשעת, ומשמיט אירועים בעיתיים מדי, ‏כגון רצח קר ומחושב. כדי לעשות זאת, הסרט מאריך ומתרכז במספר אירועים שבספר הוקדשו להם ‏פסקאות ספורות, ומנגד – מתעלם לגמרי מאפיזודות וסיפורים אחרים. למרות ההשמטות והזמן המוגבל ‏להציג את הדמויות השונות, לכל דמות יש איפיון ברור משלה ואופי מובחן – בעיקר בזכות אנקדוטות מחיי ‏הדמויות, סצינות בנות שניות ספורות שלא מבזבזות זמן מסך ומבהירות במחי מראה ומניירות מי הוא מי ‏ומה יחסי הכוחות: לדוגמה, בגבי חמום המוח שמחפש תירוצים לפתוח בקטטה, סיק-בוי שהסם מוציא ‏ממנו נאומים פילוסופיים, וטומי השקול והאחראי שנדמה שהוא היחיד שהשיג איזון ושליטה בחייו.‏

‏"טריינספוטינג" קורץ מאד מבחינה סגנונית, באמצעות שילוב של עריכה-אפקטים-מוזיקה-וצילום ‏מדויק, מבלי שהאחד יאפיל על השאר. זהו סרטו השני בסך הכל של דני בויל, וכבר כאן אי אפשר לטעות ביצירתיות הפראית שלו. גדולתו של הצילום היא בעידון שבה הוא מעביר את המסר: ‏אדינבורו לא מוצגת כגיהנום, אלא כעיר רגילה בתכלית – היא נקיה, מרווחת ואנו לא נחשפים למשכנות עוני אפורים ‏ומדכאים שזועקים פשע והזנחה. אלא שהעמדת המצלמה סטטית ברובה, והשוטים מציגים עיר ‏מנומנמת שעומדת במקום. באופן דומה, הצילום בתוך הבתים מעביר אווירה במחי סצינות קצרצרות: ‏החל מבחירת הטפטים והריהוט, כולם בצבעי חום-בז' משעמם, וכלה בארוחות בוקר נלעגות שמהותן ‏נימוס מוגזם ושקט מעיק. ומנגד – ישנו הסם: מזמין, מסעיר, יפהפה, מלווה בצבעים חיים ורוויים ‏ובאפקטים שממחישים את ההזיות שבצלילה פנימה ובגמילה: שחיה רגועה במעמקי אוקיינוס נקי, ‏העולם כפי שנראה מתוך בור קבר, והתפכחות מלחיצה בה קירות סוגרים עליך. ממד נוסף מוסיפות ‏המוזיקה והעריכה: קצביות, מהירות, רצות קדימה ותורמות להתקדמות העלילה – כל רגע בסרט הוא בעל ‏תוכן ומשרת מסר.‏

ייתכן שבעיניים צעירות "טריינספוטינג" נתפס כסרט שעוסק במרידה בממסד, בבריחה ובסירוב להתבגר ‏ולהכנע לתכתיבים הבורגניים של "מה שנורמלי". הדמויות בו נתפסות מסעירות, מעשיהן נדמים ‏מוצדקים מהיותם מצחיקים וחתרניים כמו הפוסטר עם הטקסט המלא של "Choose Life", שנתלה על קירות של בני נוער "מרדנים" בשנות התשעים. אלא שממרחק השנים מתגנבת חמלה כלפי הדמויות, הבנה של ‏מניעיהן ושל מצבן. בעיטה בבורגנות? בסדר, כולנו עברנו את זה, זה יעבור. הצפיה בסרט מעלה בחינה של ערכים אחרים: נדמה שבין השורות "טריינספוטינג" תוהה ‏דווקא על נאמנות ארוכת שנים – האם יש לקדש אותה בכל מצב? האם הורים יעמדו לצד ילדם בכל ‏מחיר? מה ערכה של חברות? מתי הרגע להרים ידיים? לכל דבר יש מחיר, לכל החלטה יש השלכות, כל ‏בחירה משמעה התמודדות כואבת.‏

בסרט, דווקא דיאן, הצעירה בחבורה, היא זו שתופסת את המצב בבהירות רבה: העולם משתנה, ומוטב ‏לנו להשתנות יחד איתו במקום להחזיק בדפוסים ישנים ובערכים מבלי לבחנם מחדש. צ'רלס דארווין כבר ‏אמר את זה לפניה: מי שמסתגל ומתאים את עצמו – שורד. אלא שנסיונותיו של רנטון להשתנות ולעשות ‏את "הדבר הנכון" נתקלים בעבר שמגיח מעבר לפינה, רודף אותו ומאיים להרוס. אז מה הטעם?‏

‏"טריינספוטינג" לא סוחף במובן המתלהב של המילה, הוא לא נזקק לגימיקים זולים ונוצצים ואין בו ‏רעיונות מרגשים שמיתרגמים לשורות-מחץ שובות אוזן. הוא סרט שמחלחל לאט, ככל שמתקדמת הצפיה, ‏ולמרות שהוא מקפיץ וקצבי, הרעיונות שבו עמוקים וכבדים. העיסוק בבריחה מהחיים ובהתמודדות ‏איתם, בניסיון לצעוד עם הזמן או להשאר באזור הנוחות המוכר, בלהיות כריש בין חלשים או דק רקק ‏במשחק של הגדולים, הוא דילמה שמותירה את "טריינספוטינג" רלוונטי. למרות הכל ועל אף שנדמה ‏בתחילה שהסרט לועג לבחירה זו, אני המבוגרת עשתה את הבחירה שלה: ‏Choose Life‏.‏