אומץ אמיתי

לא מערבון בהפוך על הפוך ולא אנטי מערבון: סתם, מערבון. כמו פעם. קאובואים, בלי חייזרים ובלי נינג'ות
שם רשמי
אומץ אמיתי
שם לועזי
True Grit

כולם יודעים: כשאתם הולכים לראות סרט של האחים כהן – תיזהרו. אלה משוגעים, אלה. אין להם אלוהים, ושום דבר לא בטוח אצלם. הם יהרגו לכם את הגיבור הראשי באמצע הסרט ואפילו לא יספרו לך למה. הם ימשכו אותך באף עד לסצינה האחרונה בציפיה לפתרון ואז יברחו וישאירו אותך לבד בלי קתרזיס ובלי רצון לחיות. אתה לא יודע מה תקבל אצלם.

ודווקא משום כך, מעריצי הכהנים עלולים להתאכזב מ"אומץ אמיתי". זה בסך הכל מערבון. אפילו לא אנטי-מערבון או מערבון הפוך-על-הפוך, כי את "בלתי נסלח" כבר עשו, וגם את "ארץ קשוחה". אפילו לא מערבון מקורי, כי הוא מבוסס על ספר שכבר עובד לסרט (שזיכה את ג'ון וויין באוסקר ב-1969). בשביל זה צריך את הכהנים?

ובאמת, הדבר הכי חריג ב"אומץ אמיתי" זה שהוא לא חריג. זה אולי הסרט הכי "נורמלי" שעשו האחים כהן מעולם. אבל בשביל מי שמכיר את האחים, עצם העובדה שמדובר בסרט שלהם הופכת את הכל למותח יותר. אתם כבר יודעים שבסרטים שלהם הסוף הטוב ממש לא מובטח, ואין שום ערובה שהטובים ינצחו, או אפילו שהם יישארו בחתיכה אחת עד סוף הסרט. זה גם הופך את הסרט לנגיש למי שלא מכיר את הכהנים, מה שמסביר למה זה הסרט המצליח ביותר מסחרית שלהם עד היום.

זה לא אומר שהסרט לא כהני בכלל. אחד המאפיינים שלהם שבולט גם כאן הוא ההתמקדות בפרטים קטנים, דיאלוגים יומיומיים שמקבלים תשומת לב כאילו היו סצינות שיא, בעוד רגעים "גדולים" בעלילה עוברים כמעט כבדרך אגב. זה סרט על נקמה: הילדה מאטי רוס מחפשת את האיש שהרג את אבא שלה. בסרטים כאלה, המסורת מחייבת להקדיש זמן בתחילת הסרט כדי לתאר את הסיבה לנקמה – למה האיש הרע הוא כל כך רע שמגיע לו כל מה שנעשה לו. אבל כאן, רעותו של הרע אפילו לא ממש מוצגת. מאטי רוס מספרת לנו בקרירות שאדם בשם טום צ'ייני רצח את אביה בדם קר, אבל הסרט לא ממש מראה לנו את הרצח, ולא את חייהם של האב והבת לפניו, ולא את האבל שלה אחריו. מה שהוא כן מראה לנו, בסצינה ארוכה ועמוסת דיאלוג, הוא את מאטי מתמקחת עם סוחר סוסים.

לא שאני מתלונן. לראות את מאטי רוס מתמקחת עם סוחר סוסים זה מה שאני מכנה בילוי משובח. הייתי צופה בסרט שלם בשם "מאטי רוס הולכת לשוק הכרמל" אם הוא היה מלא בסצינות כאלה. מאטי רוס היא כמו הרמיוני, עם תחושת השליחות של הכלה מ"קיל ביל", עקשנות של טרמינייטור והצמות של וונסדיי אדאמס. היילי סטיינפילד, הילדה שמגלמת אותה, נותנת בקלות את תצוגת המשחק הכי מרשימה בסרט, וזה אומר משהו כשבסרט הנ"ל משתתפים ג'ף ברידג'ס, מאט דיימון וג'וש ברולין.

ברידג'ס בעצמו הוא רוסטר קוגברן, מרשל בעל עין אחת שמשתמש באקדח הרבה יותר מכפי שהוא משתמש בסבון. הוא נראה עלוב, מוזנח ושיכור, ולכן, לפי כללי ספר הקלישאות המערבוני השלם, הוא חייב להיות אקדוחן שלא מהעולם הזה. אבל אותן קלישאות מחייבות את רודפי הצדק גם להיות שקטים ומסתוריים, והרושם הזה קצת מתקלקל כשמתברר שקוגברן הוא לא רק מוזנח ומסריח אלא גם טרחן שלא סותם את הפה לרגע. זה המקום להזכיר שכולם בסרט הזה מדברים כאילו יש להם כדור צמר גפן תקוע מתחת ללשון, חוץ מג'ף ברידג'ס, שנשמע כאילו יש לו שלושה כדורים כאלה. אם הורדתם את הסרט באינטרנט, בעיה שלכם. גם משום שסרטים טובים צריך לראות בקולנוע, וגם משום שזה סרט שבו תרגום מקצועי לעברית הוא הכרחי, אם אתם רוצים להבין משהו.

אז הילדה, האקדוחן, וטקסס ריינג'ר שאיננו צ'אק נוריס, יוצאים לרדוף אחרי האיש הרע בארץ נטושה ברובה. יש כמה קרבות אקדחים בדרך, ושואודאון בסוף, כך שאם כל מה שאתם רוצים זה לראות סרט על קאובואים כמו פעם – בלי חייזרים או נינג'ות – לא תהיה לכם שום סיבה להתלונן. אבל הכיף הוא לא הדו-קרבות, אלא הטקסטורה: הצילומים (יש סיכוי טוב שרוג'ר דיקינס, הצלם הקבוע של הכהנים, יזכה על הסרט הזה באוסקר), השפה, הדיאלוגים, ההתנגשות בין רצונות הברזל של רוסטר קוגברן ומאטי רוס. זה מעניין, זה כיף, זה משוחק כמו שצריך ואף למעלה מזה. ואם תרצו למצוא משמעויות קיומיות ותהיות דתיות – אפשר. אבל תצטרכו לחפור.

כשחובבי האחים כהן יערכו מחדש את הדירוגים השנתיים שלהם של סרטי כהן הטובים ביותר, כמו כל שנה, אני לא חושב שרבים מהם ידרגו את הסרט הזה בראש הרשימה; לא משום שהוא לא טוב, אלא פשוט משום שהוא די רגיל. אבל בשביל סרט רגיל, זה אחלה סרט.