ביקורת: ואז הגיעה טלי

היא הייתה מרגלת, רוצחת ונהגת חסרת יד, אבל עכשיו שרליז ת'רון צריכה להתמודד עם האתגר הגדול מכולם: לגדל שלושה ילדים.

קצת אחרי שיצא הטריילר הראשון של "ואז הגיעה טלי" (שנקרא כך כי המפיצים בארץ כנראה חושבים שסרט לא יכול למשוך קהל אם הוא לא נשמע כמו קומדיה רומנטית מלפני עשור וחצי), בחור אחד בטוויטר בשם לואיס וירטל הזכיר שהוא יכול לחשוב על תריסר סרטים שעוסקים בגבר עם מחסום כתיבה, אבל על אפס סרטים שמספרים על דיכאון אחרי לידה. וזה לא רק שבגלל שמישהו פעם צייץ את זה אז זה נכון – גם אחרי גיגול שטחי, מתגלה העובדה הפשוטה ש״טלי״ הוא אחד הסרטים הראשונים שראיתי שעוסק במפורש בדיכאון אחרי לידה.

זהו סיפורה של מרלו (שרליז ת'רון), אישה בשנות הארבעים לחייה, שבפתיחת הסרט נמצאת בחודש התשיעי להריונה. היא נשואה לדרו (רוי ליווינגסטון) ואם לשני ילדים, אחד מהם דורש המון תשומת לב – הוא ככל הנראה אוטיסט, אבל לאף אחד מסביבו לא נעים לומר את השם המפורש בקול רם. מרלו היא אמא טובה, שכנראה באמת כיף לבלות איתה אבל קשה לראות את זה מבעד לשכבות התשישות והעייפות שעוטפות אותה. לקראת הולדת תינוקה השלישי, אחיה העשיר והמעיק (מארק דופאלס) מציע לה, כמתנת לידה, לשכור בשבילה מטפלת ללילה – כזאת שתרגיע את הינוקא בשעות הלילה בזמן שמרלו תוכל להשלים שעות שינה כמו בן-אדם. בתחילה מרלו מסרבת, בטענה שהיא לא צריכה שמישהי שהיא לא היא תטפל לה בילדים, אבל אחרי שנולדת תינוקת #3 וקשיי היומיום רק הולכים ונערמים עליה, היא מחליטה למחול על כבודה. וכאן נכנסת לתמונה טלי: היא צעירה, היא יפה, היא מלאת חיוניות ושמחת חיים והיא תזכורת צובטת לב למה שמרלו אולי הייתה פעם אבל עכשיו כבר לא יכולה להיות. מדי לילה טלי נכנסת הביתה, לוקחת לידיה את התינוקת, ומעירה את מרלו כשהתינוקת צריכה לינוק. מרלו קמה בבוקר, ורואה פתאום שהבית נקי, או שפתאום מופיעה על שולחן המטבח סלסלה מלאה בקאפקייקס מלאכת יד. לאט לאט נרקמת בין השתיים ידידות קטנה ומקסימה, שהולכת למקומות ביזארים ויפים כאחד.

"ואז הגיעה טלי" דל בהתרחשויות דרמטיות, אבל הוא לא משעמם. מדובר בחקר דמות עדין על אישה שרוצה להיות מאושרת בחלקה אבל פשוט לא מצליחה, ועל הבחורה הצעירה שמנסה לעזור לה. הגברים, רון ליווינגסטון או מארק דופאלס, שם כדי לתמוך בהן בצד (ואת זה הם עושים בסדר גמור). השבחים, בראש ובראשונה, לשרליז ת'רון, באחד מתפקידיה הטובים ביותר. היא כל כך טובה שקצת לא נעים לראות מולה את מקנזי דיוויס בתפקיד טלי, המרי פופינס בחולצת הבטן. הבעיה היא לא שדיוויס לא טובה מספיק, אלא שטלי לא טובה מספיק. בשעה שמרלו היא דמות עם עומק אמיתי, טלי היא פלקט חמוד מאוד. הלוואי שכל הפלקטים היו מנקים לי את הבית ואופים לי קאפקייקס, אבל האטרקציה העיקרית היא ההופעה של ת'רון. שרליז היא מהשחקניות האלה שמצליחות בכל תפקיד להמציא את עצמן מחדש. ב"תקועה" היא הייתה סופרת סוציופתית ומונעת מטרה; ב"מקס הזועם: כביש הזעם" היא הייתה כוכבת אקשן שתקנית ועשויה ללא חת; וכאן היא מצחיקה, מיואשת, מייאשת, ובעיקר מעוררת המון הזדהות. כילד בן 22 שככל הנראה לא יידע אף פעם איך מרגיש דיכאון אחרי לידה, ת'רון הצליחה לרגע לגרום לי לחשוב שאני מבין.

זה הסרט השישי שכתבה דיאבלו קודי, שפרצה לחיינו ב-2007 עם "ג'ונו", קומדיית הנעורים החמודה על ההיפסטרית בת ה-16 שנכנסת להיריון, שהפכה לקאלט בזמן אמת. שכמו "ואז הגיעה טלי", גם אותו ביים ג'ייסון רייטמן. "טלי" הוא שיתוף הפעולה השלישי של קודי ורייטמן, והשני (אחרי "תקועה" מ-2011) בו מככבת ת'רון, ונראה ששילוש התסריטאית-כוכבת-במאי הזה עובד להם מצוין.

נראה גם שבין סרט לסרט, דיאבלו קודי מתבגרת: גם בנושאים שלה (מנערה, למבוגרת שלעולם לא התבגרה לאימא לשלושה ילדים) אבל גם במטרותיה - בעוד שבסרט המתוק ההוא מלפני 11 שנה נראה לפעמים שלקודי ממש חשוב שכולם ישימו לב כמה שנונה ומיוחדת הדמות המאגניבה שהיא כתבה, יש ב״טלי״ ובדמות המורכבת שקודי בנתה משהו יותר בוגר ומעודן: מרלו היא לא מכונת וואן-ליינרים – היא אישה חדה ועוקצנית, אבל יותר דחוף לה להשלים שש שעות שינה מאשר להבהיר לסובבים אותה כמה חדה הלשון שלה.

את "טלי" לא חובה לראות בקולנוע, אבל מומלץ לראות איפשהו. הוא מביא למסך הגדול הסתכלות חדשה על נושא שלא דנו בו מספיק במדיום הזה עד עכשיו, אבל לא בגלל זה הוא שווה צפייה. הוא יפה, הוא מוזר והוא הזדמנות לבלות שעה וחצי עם שרליז ת׳רון, שנמצאת כאן בשיא כוחה כשחקנית דרמטית (ואם יורשה לי, יש להוסיף שגם עם כרס של אחרי לידה שלישית, איפור מינימלי ושקיות מתחת לעיניים – היא עדיין אחת השחקניות הכי יפות בעולם). ובעיקר, "טלי" הוא סרט שהצליח לגרום לי לחשוב כמו שהוא הצליח לגרום לי להתרגש.