ביקורת: הבלתי רשמיים

'הבלתי רשמיים' לא בדיוק מחזיר עטרה ליושנה, וגם לא ממש נצמד למציאות, אבל הוא סרט כיפי ומעניין.
שם רשמי
הבלתי רשמיים
שם לועזי
The Unorthodox

הנה האמת: לאחר שהעיפו את בתו ממוסד לימודים חרדי-אשכנזי, יצא גבר ספרדי והקים את תנועת ש"ס. מנקודת המוצא הזו, "הבלתי רשמיים" יוצא למסע מעניין, מצחיק (וגם מצחיק מאוד) לפרקים, קצת שטחי, ולא ממש נאמן למציאות. כי הסרט לא בא לספר סיפור אמיתי של ממש, אלא הוא בא כדי ליצור מיתוס. ולכן הוא קצת מייפה את המציאות, קצת מעגל פינות, קצת מכבס דברים בשביל להראות למה סיפורה של ש"ס הוא בעצם סיפור הצלחה של מעטים מול רבים, מקופחים מול שבעים וחסרי כל סיכוי נגד הממסד. הוא סרט שבא להראות את פריצת הדרך שעשו חבורת אנשים מקופחים תוך כדי התעלמות מרוב הבעיות הרציניות שאפפו אותם. מעין "Straight Outta Compton" מקומי כזה – "היישר מתוך מאה שערים".

יעקב כהן (בגילומו הנפלא של שולי רנד), 60 יום לפני הבחירות המוניציפליות של שנת 1983, מגלה שהעיפו את בתו מהסמינר שבו הייתה. הסיבה? טוב, הם לא אומרים את זה בפה מלא, אבל יעקב יודע – הסיבה היא כי היא מזרחית. מלא בכעס וחימה על היחס של אחיו האשכנזים, יעקב מחליט לנסות להקים מפלגה של ספרדים חרדים, ובכך לצבור כוח פוליטי למגזר. הוא מנסה להרים כנס, ומתחבר ליגאל (בגילומו הנפלא גם הוא של יואב לוי) – גם הוא אדם שמאס ביחס שהם מקבלים ושמוכן ללכלך קצת את הידיים כדי לשנות את זה. ביחד הם יוצאים נגד מערכת משומנת שנראה שבכל פינה ופנייה פועלת כנגדם, עם לחץ זמן וכוחות גדולים כנגדם, במסע שנראה כמו שילוב בין סרט גנגסטרים, סרט תככים פוליטיים וסרט שודים – רק כזה שבו כל ההתרחשויות על המסך היו מרגישות בנוח בסרט של פיקסאר. מעין סקוסרזה לייט-לייט-לייט-דיאט-מקס.

ברמת הסצנות, ל"הבלתי רשמיים" יש כמה אסים רציניים בשרוול – "הביצ'יס", סצנת החלום, הפגישה עם מרן וכמה סצנות לקראת הסיום כולן סצנות שמבוצעות בצורה נפלאה. הבעיה מגיעה בשלב החיבור ביניהם. כי אם החלק הראשון והשני של הסרט גורמים לך לחשוב שמדובר בסרט של "האיש הקטן נגד הממסד", החלק השלישי זונח לחלוטין את כל הנושא הזה והופך ל"פוליטיקה זה שק של שרצים", כי בכל זאת לעשות סרט בלי להתייחס לשחיתות בש"ס ולו במקצת (והסרט עושה אותה כמה "במקצת" שרק אפשר) יהיה בלתי אמין בעליל.

וזה בסדר, אבל להתחיל מסע רגשי של דמויות בשליש האחרון שלו זו משימה קשה לקחת על עצמך, בטח בסרט הראשון שלך, ואלירן מלכה ("שאבאבניקים") לא בדיוק עומד בה. הוא גם לא בדיוק נכשל בה, אבל יש תחושה שהסרט הוא מעין שתי עונות טלוויזיה מחוברות יחדיו, כאשר העורך נתן משקל יתר לראשונה ואת השנייה קצץ עד לרגעים הבסיסיים ביותר. זה לא פוגם בכיף של הסרט, אבל מכיוון שהסרט בהחלט מכוון לגבוה, מאכזב לראות שהסיום שלו מדשדש במים הרדודים בכל הנוגע לאפיון דמויות.

בוא ניקח את הגיבור הראשי לדוגמה: הסרט מציב, ובצדק, מספר שאלות כלליות על המוסריות שלו ועל הכוונות שלו. הוא לכאורה יוצא למסע הזה בגלל היחס לבתו, אבל בעצם המסע הזה הוא כולו בשביל עצמו, ובתו מהר מאוד נזנחת הצידה. הייתה כאן דמות שהייתה יכול מקבילה מסוימת לוולטר וייט, אבל אז, כשנכנס השליש האחרון, הסרט נסוג ל"בעצם, הוא מלאך עלי אדמות והבת שלו מתה עליו והוא צדיק יחיד בדורו לא יודעים מה יותר מזה הוא פרקטית משה רבנו" שזה.. לא דמות מאוד מעניינת. שולי רנד מכניס בה את כל העניין האפשרי, אין ספק, אבל יש סיפורים שמתאים להם דמויות מפוקפקות יותר, ובטח כשהסיפור מערב פוליטיקה. לכן דווקא דמויות המשנה שלצידו, שקצת יותר "מלוכלכות", למרות שגם הן לא שיא העומק, הרבה יותר מעניינות ממנו. הרי פוליטיקה מציבה אתגרים לאנשים מבחינת חוסן מוסרי, ואם הדמות עונה לכולם באותה הצורה ולא משתנה לכל אורך הסרט היא פשוט, כמו שאמרתי, לא מאוד מעניינת.

זה גם כמובן, משטיח בצורה נוראית את כל הסיפור שפוליטיקה משחיתה. עכשיו, כמישהו שהוא אינו פוליטקאי אין לי מושג איך העניינים עובדים, אז קטונתי מלדבר. אבל הסרט, בניגוד לטענה הרחבה, לא טוען שכוח משחית. במקום זה, הוא טוען שכוח משחית את אלה שחיפשו שהכוח ישחית אותם, והם אלה שישארו בפוליטיקה בזמן שאנשים טובים יברחו ממנה. למרות שיהיו שיטענו שהחלק הראשון מבהיר שיעקב כהן (הדמות) הוא לא בדיוק איש טוב, ברגע שהסרט מתמקד בשאלה הזאת, יעקב הופך לטהור וזך, והסרט מחזק את הנקודה שמרחיקה טובים מהפוליטיקה והיא "אנשים טובים מקומם אינם בפוליטיקה".

 וכך בין היחס הלא פרופורציונאלי בין ההתחלה והסוף, בין אפיון הדמויות הלא אפוי עד הסוף (ואפיון הדמויות לנשים שהוא בכלל מצער) ובין המסרים השטחיים נשאר סרט שהוא.. עדיין די סבבה, למען האמת. כי, שוב, המשחק ברמה מעולה, חלק מהסצנות מצוינות והתחושה בסוף הסרט היא שגם אם היה כדאי לעבוד על התסריט יעוד קצת, או לחלופין אולי פשוט להאריך את הסרט והמסע של הדמויות – בסך הכל יצא איזה מאכל מעורבב מעורב שכזה עם הכיף שלו. הוא לא מצליח להיות עמוק כמו שרוצה, והוא לא מתמיד בכיף שהוא יכול להיות אבל בין הכיף והעמוק הסרט מצליח להציג משהו מעניין. משהו שלוקה בכל הנוגע לסיפור סיפור עם רבדים, דמויות מעניינות ומסר מעניין אבל משהו שהוא מספיק סוחף בשביל להיות חוויה מהנה, ועם מספיק סצנות נהדרות בשביל פוטנציאל להינצר בלב הקהל.