למעלה

במאים: פיט דוקטור, בוב פיטרסון
תסריט: פיט דוקטור, בוב פיטרסון, תומאס מק'קארתי
קולות: אד אסנדר, ג'ורדן נגאי, כריסטופר פלאמר, בוב פיטרסון

מאז היותו ילד, קארל פרדריקסון רצה להיות הרפתקן. הוא הסתכל בעינים פעורות על הרפתקאותיו של אלילו, חוקר הארצות צ'רלס מונץ, בדרום אמריקה, וחלם להגיע לשם בעצמו. אל החלומות האלה הצטרפה ילדה בשם אלי, וכפי שבדרך כלל קורה בסרטים שמיועדים לכל המשפחה, הדרך משם ועד לרגע שבו היא התחילה לחלוק שם משפחה משותף עם קארל היתה קצרה.

כמה עשרות שנים אחר כך, לאחר שאלי כבר נפטרה, קארל פרדריקסון הוא זקן מתבודד שעדיין מחזיק בכוח בכל מה שמסמל את החיים המשותפים שהיו לו עם אלי: בובת הציפור האדומה הקטנה שלהם, תיבת הדואר שהם צבעו ביחד, והבית שהם קנו ושיפצו בעצמם. כשבסופו של דבר הוא נותר ללא ברירה, והוא נאלץ לעזוב את הבית שלו, הוא מעדיף להרים אותו באוויר בעזרת מאות בלוני הליום, ולעוף איתו לדרום אמריקה.

לרוע המזל, לאזור הבית נקלע בטעות ילד בשם ראסל, הלהוט עד חירפון להדור פני זקן. ראסל לא מעניין את קארל. כל מה שמעניין את קארל זה להגיע לארץ האגדית שבדרום אמריקה ולהנחית שם את הבית שלו. אבל המסע שלו מסתבך כשראסל מתיידד עם ציפור מוזרה (שעונה לשם קווין) וכלב (שעונה, באנגלית רהוטה להפליא, לשם "דאג") ומגלה שהוא וראסל הם לא בני האדם היחידים שמאכלסים את הארץ המוזרה הזו.

הדעה הרווחת לגבי הסרטים של פיקסאר היא שרובם מעולים, אבל לפעמים קצת מתפספס להם והם מוציאים בסך הכל סרט טוב מאוד. דעה רווחת אחרת היא שפיקסאר לא ממש עושים הנחות לקהל הצעיר יותר שבא לראות את הסרט, וחושפים אותו לסרט עם עלילה קצת מורכבת יותר מזו של 'חיות מדברות 15: עושים דאחקות'. 'למעלה', לכאורה, קצת מפסיק את המסורת הזו. שני גיבורים בעל-כורחם שיוצאים להרפתקאות בארץ לא-נודעת (במהלכן הם ילמדו כמה דברים חדשים על עצמם)? כלב מדבר? יצור מוזר שעושה פרצופים וקולות מצחיקים? אלה לא נשמעים כמו נתוני פתיחה מרשימים במיוחד, ואליהם מתווספת העובדה שהתנהגותו של הבית של קארל עשויה לגרום לעוויתות קשות לכל מי שלמד פיזיקה במשך יותר משלוש דקות (או סתם ניסה לגרור דברים כבדים ממקום למקום) בחיים שלו.

אבל הדבר האחרון שאפשר להגיד על 'למעלה' הוא שמדובר בסרט קלישאתי לילדים (טוב, זה לא מדויק. הדבר האחרון שאפשר להגיד על 'למעלה' הוא שלא תרגמו היטב את שם הסרט). כבר בעשר הדקות הראשונות שלו, הסרט עוסק בנושא המוות של אדם קרוב ללא שום ניסיון להסוות או להסתיר אותו. בהמשך, נוגע הסרט בנושאים של שאיפות לא-מוגשמות ובדידות בצורה שחדרה לחלוטין כל שכבת הגנה צינית שסיפחתי לעצמי במהלך חיי. אני לא אמור להגיד את זה, עקב היותי גבר מבוגר וקשוח, וכו', ואם אי פעם ישאלו אותי אני אכחיש את זה מיידית ואטען שזה הכל היה תוספת של העורכים, אבל היו שתי נקודות בסרט הזה שהביאו אותי הכי קרוב לבכי במהלך חיי הבוגרים.

זה לא אומר שמדובר, חלילה, בסרט מדכא. לצידן של הסצינות העצובות הללו נמצאות כמה מהסצינות המצחיקות ביותר שראיתי בקולנוע בשנה האחרונה. חלקן מגיעות בזכות הציפור קווין – יצור ענק, צבעוני ובלתי צפוי, מערכון נונסנס בצורת ציפור. זה לא מפתיע, כי למראית עין התפקיד היחיד של קווין בסיפור הוא להצחיק. בדיחות אחרות מגיעות יותר בהפתעה – כמו האובססיה לסנאים של הכלב המדבר, והבדיחות שזה גורם לו לספר ("סנאי אחד שכח לאגור אגוזים לחורף ומת. זו בדיחה מצחיקה, כי הסנאי מת"). אבל כמו ברוב סרטי פיקסאר, הקרדיט העיקרי מגיע לדמויות.

פיקסאר כבר הצליחו לגרום לי להתאהב, בעבר, בעכברושים וברובוטים לניקוי פסולת. אבל לא ציפיתי שדווקא קארל פרדריקסון (בדיבובו המעולה של אד אסנר) יגנוב את ההצגה בסרט הזה. הוא לא עושה פרצופים, הוא לא מנסה להצחיק – הוא רק מתנהג בצורה יותר אנושית ומפגין טווח רגשות רחב יותר מרוב השחקנים שיצא לי לראות בקולנוע, ומצליח להעביר את כל המטען הרגשי שהדמות שלו נושאת אפילו כשהוא מנסה לטרוק לראסל את הדלת בפרצוף. לא מדובר רק בקארל – זה כנראה הסרט עם הטווח הרגשי הכי רחב שפיקסאר עשו עד היום, ומוכיח עד כמה אולפני אנימציה אחרים נמצאים הרחק מאחור עם סרטי ה"סרט עם חיות מדברות 16: עדיין עושים דאחקות" שלהם.

כמו רוב סרטי האנימציה השנה, 'למעלה' זמין לצפייה גם בתלת-מימד. זה מגניב (כי זה מוסיף עוד מימד!) אבל זו תוספת זניחה כמעט לחלוטין לסרט הזה. האנימציה של פיקסאר מרשימה גם כשרואים אותה בשני מימדים, ואין הרבה חפצים שמתעופפים לעבר הצופה במהלך הסרט. מצד שני, העובדה שהגרסה התלת-מימדית באנגלית של הסרט מוקרנת ללא תרגום מסייעת קצת להפחית את מספר הילדים שזורקים אחד על השני פופקורן במהלך הסרט, וזה תמיד בונוס מוערך.

אני מניח שלא כולם ימצאו את האיזון בין החלקים השונים של הסרט מושלם כמוני. במהלך הצפייה, ישב לידי בן אדם שהסיפור של הסרט היה קצת יותר מדי סוריאליסטי עבורו, ואני מניח שיהיו ילדים שההתחלה של הסרט תשעמם אותם. אבל אני פשוט ישבתי והתמוגגתי במהלך הצפייה, ונדהמתי מהעובדה שפיקסאר, איכשהו, שוב הצליחו להתעלות על עצמם.