ביקורת: ולריאן ועיר אלף הכוכבים

הרבה שנים אחרי "האלמנט החמישי", לוק בסון מנסה שוב. אולי עם ליהוק פחות איום זה היה עובד.
שם רשמי
ולריאן ועיר אלף הכוכבים
שם לועזי
Valerian and the City of a Thousand Stars

החיים מלאים בגירויים ובאטרקציות בידוריות. אם במקרה פספסתם את הדבר הזה שכולם שנאו בשבוע ‏שעבר, למה שתבזבזו עליו זמן השבוע? וכך מצאתי את עצמי למעלה מעשרה ימים אחרי הופעתו של ‏‏"ולריאן ועיר אלף הכוכבים" באקרני ישראל מתחננת לחברים שיבואו איתי לסרט החדש והמושמץ של לוק ‏בסון. "זה לא הסרט הכי גרוע בעולם אי פעם?" שאלו בפנים חמוצות, אך אני פסלתי מיד את האופציה. נכון, ‏עוד לא ראיתי את הסרט המדובר, אבל ראיתי דברים בחיי. רק השנה נפלתי על "הבקתה", סרט שבו אביב ‏אלוש משחק את ישו, אוקטביה ספנסר היא אלוהים ורוח הקודש היא יפנית שמנצנצת בשמש. עוד בקושי ‏נרגעתי מערימות אשפה כמו "זוג יונים", "משמר המפרץ" או "חמישים גוונים של אופל", ואתם מצפים ממני ‏לחשוש מהשובניזם המיושן והאפקטים הקיטשיים של "ולריאן"? נו באמת.‏

כשסוף סוף נמצאה חברה שמעוניינת לראות סלבס והתיישבנו באולם הממוזג והריק למדי, התברר לי ‏שאכן מדובר בסרט גרוע, אבל רחוק מלהיות הכי גרוע בעולם אי פעם. גרוע חמוד. צפי. וזו המחמאה הכי ‏גדולה שתוכלו להוציא ממני על "ולריאן", הוא צפי, אפילו צפי פלוס. הוא לא גרם לי לדפוק את הראש בכיסא, ‏רק לכסות את העיניים במבוכה כמה פעמים. ובכלל, ראיתי מספיק סרטים גרועים ומשעממים כדי לדעת ‏שעדיף לי סרט גרוע בצורה מפתיעה, צבעונית ומטופשת. אם כבר חרא, שיהיה חרא עם נצנצים.‏

לוק בסון שרף על הסרט החדש שלו, פרויקט תשוקה עליו הוא זומם כבר שנים רבות, את כל הטריקים הכי ‏ראוותניים שלו. תלבושות צבעוניות, גנרלים במדים מגוחכים, חייזרים מוזרים, פיצוצים לרוב, סביבות ‏עשירות ומפוארות, קארה דלווין בבקיני. זה לא מפצה על השערורייה המכונה כאן בטעות "תסריט" או על ‏הליהוק המחפיר, אבל לפחות יש במה לבהות כשמתנתקים מהעלילה הסתמית ומתחילים לחשוב מה חסר ‏במקרר והאם כבר הגיע הזמן לכביסה לבנה.‏

‏"ולריאן" היה אמור להיות "ולריאן ולורלין", עיבוד יקר ומצופה לסדרת קומיקס מד"בית מיתולוגית תוצרת ‏צרפת, שלה קרדיט בלתי מבוטל על חלקים נרחבים מהמדע הבדיוני כפי שאנחנו מכירים אותו היום. ‏הסדרה המקורית נחשבת לחדשנית, מקורית, הומניסטית, פמיניסטית, מלהיבה ומגניבה. מה חבל שלקח ‏כל כך הרבה שנים להביא את היצירה לקולנוע ושהעיבוד כל כך עילג, שקשה להרגיש שזה המקור, ולא ‏חיקוי חיוור של "מלחמת הכוכבים", "שומרי הגלקסיה" ובערך כל אופרת חלל אחרת.‏

ולריאן (דיין דיהאן) הוא סוכן ממשלתי מטעם הנציגים האנושיים בעיר "אלפא", תחנת חלל עצומת מימדים ‏בה חיים יחדיו המוני גזעים מרחבי היקום. לורלין (קארה דלווין) היא הסגנית שהוא שואף להפוך לאשתו, ‏אך היא מסתייגת כיוון שמדובר ברב-שגל חצוף, או שמא משום שיש בינהם פחות כימיה מאשר בין העציץ ‏והשולחן בסלון ממוצע. יחד, השחקן הצעיר מדי לדמות של עצמו והשחקנית הגרועה מדי לקריירה של ‏עצמה יוצאים למשימה מבלבלת, תזזיתית ורב תהפוכות, שבמרכזה מין חייזרי שהוא ייצוג גזעני כמעט של ‏ילידים בדמות ברביות יפות תואר ובהירות כשנהב. אולי הם גם יתאהבו בדרך. לא לגמרי הבנתי, האמת.‏

כצפוי, אין טעם לנסות לעקוב אחרי העלילה, היא לא ממש מעניינת. המטרה היא בתכלס להציג כמה שיותר ‏רבעים, מינים ורקעים מופרכים ברחבי העיר העשירה. את זה, למרבה המזל, בסון יודע איך עושים. הסרט כולל עומס מדהים של רעיונות מופרכים ויפהפיים למינים חייזריים והמקומות שבהם המינים האלה חיים. לא כל ‏החוצנים מעניינים ולא כל האפקטים טובים, אבל כשזה עובד, הדמויות המונפשות לחלוטין יותר נוגעות ללב ‏מהגיבורים באגורה קלושה. כשחייזר/ית מתעקש/ת להלביש את הסוכנת לורלין בשמלה יפה כדי להגישה ‏למלך מפונק של עם חייזרי כלשהו, הפנים החייזריים מלאי ההבעה מקשים עלי להעדיף את הגברת עם ‏הגבות והדיבור הציני. ולמה בעצם סוכנים שוחרי שלום, פלוס מינוס, צריכים להרוג או לפגוע בכל כך הרבה ‏יצורים אחרים? בסרט הזה יש משהו רע לב, ולמרות שהוא ממש ממש רוצה שתאמינו לפציפיזם והומניזם ‏שלו, יוצא לו גזעני ואפילו אנוכי.‏
‏ ‏
ולריאן, זה מהכותרת, הוא בלי ספק מהדמויות הגרועות ביותר שהוצבו במרכזו של סרט בשנים האחרונות. ‏הוא אמור כנראה להיות מין גיבור קשוח, מנוסה וכריזמטי בנוסח האן סולו, ולכן העובדה שהוא מגולם על ‏ידי שחקן שנראה כאילו לא סיים תיכון – ונשמע כמו ילד קטן שכל הזמן מנסה בכח לעשות "קול של מבוגר" ‏‏- גורמת לדמות שלו להיות כושלת באופן מוחלט. מי שמרוויחה מכך היא לורליין האפאטית, משום שאותה אפשר ‏להגדיר כפחות גרועה מבין שני הגיבורים, למרות שאם היתה עומדת ליד כל אדם אחר היא היתה הדמות ‏הגרועה ביותר על המסך. מה גם שבסון כל כך לא שם עליה, שהוא נותן לה לעשות את רוב העבודה ושוכח ‏לתגמל אותה – למשל, להזכיר אותה בשם הסרט. הגרוע מכולם חייב להיות אית'ן הוק בתפקיד לא ייאמן כי ‏יסופר. המצטיינים כאן הם דווקא ריהאנה, בתפקיד חייזרית משנת צורה וחמודה מאוד, וחייזר פעוט ‏המכונה "דה" על שם ההברה היחידה שיוצאת לו מהפה. שניהם יחד לא מופיעים אפילו בחצי שעה מהסרט. ‏דה מופיע רק לסצנה אחת, אבל כבר אפשר לקנות בובות שלו. ‏

מה שהכי מוזר לי בכל הסיפור הוא למה "האלמנט החמישי" כן, אבל זה לא. ברור שלקלאסיקת המד"ב ‏הקאמפית ההיא יש מעריצים רבים, אבל נראה לי שכבר מותר להודות שמדובר בסרט דבילי ואפילו די ‏משעמם. נכון, נכון, ברוס וויליס ומילה ג'ובוביץ' תמיד עדיפים על ילד שלבש בטעות את המדים של אחיו ‏הגדול ועל גברת דלווין הבלתי נלאית. וכן, אם כבר דמויות פוגעניות, אז שיהיה רובי רוד ולא הגרסה הלא ברורה ‏של בסון 2017 לרוכל מ"אלאדין". אבל כשאתם נותנים לגיטימציה ליוצר לעשות שטויות מביכות כי העולם ‏שמסביב ממש מגניב והעלילה מופרכת לגמרי בקטע מצחיק, אל תבואו בטענות שמגיעים דברים כמו ‏‏"ולריאן". ‏