שמונה צדדים לאמת

במקור: Vantage Point
במאי: פיט טראביס
תסריט: בארי לוי
שחקנים: דניס קווייד, פורסט וויטקר, סיגורני וויבר, וויליאם הרט, איילת זורר

בכיכר ההומה בסלמנקה שבספרד ההתרגשות גדולה. ועידת השלום נפתחת היום, ונשיא ארה"ב עומד להגיע ולשאת נאום. קהל גדול כבר ממלא את הכיכר עד אפס מקום, וצוותי הטלוויזיה ערוכים ומוכנים למרוח זמן מסביב לנאומים חסרי משמעות. בראשות אחד מהצוותים האלה עומדת סיגורני וויבר, אישה שיכולה להוביל פלוגות אל הקרב. לפקח על צוות חדשות – קטן עליה. ראש העיר עולה לנאום, ומשעמם לכולם את התחת: "זהו יום גדול. רגע היסטורי. נישא עינינו קדימה. למען עתיד ילדינו". כשהוא סותם את הפה סוף סוף, נשיא ארה"ב ניגש אל המקרופון – אלא שאז נשמעות יריות, והנשיא נופל. בכיכר היסטריה. אנשים מתרוצצים וצועקים, מאבטחי הנשיא נושאים אותו אל האמבולנס, כמה טיפוסים חשודים מופיעים לרגע ונעלמים, במרחק נשמע הד פיצוץ, אבל לפני שהמצב מתבהר, פיצוץ נוסף מתרחש, הפעם בלב הכיכר.

בכיכר ההומה בסלמנקה שבספרד ההתרגשות גדולה. ועידת השלום נפתחת היום, ונשיא ארה"ב עומד להגיע ולשאת נאום, אם כי שומר הראש שלו עצבני. רגע, לא ראינו את זה כבר? הפעם אנחנו מתמקדים בשומר הראש (דניס קווייד), שעדיין מתאושש מטראומה, וכשמסביב מהדהדות המילים "יום גדול. רגע היסטורי. נישא עינינו קדימה", הוא שוקע בפלאשבקים אל ניסיון ההתנקשות שהתרחש לפני שנה. רגע לאחר מכן, נשמעות יריות, והנשיא נופל. הפעם זה לא היה כל כך מפתיע. אבל אולי הפעם נראה מי עשה את זה או למה? אה, לא. אנחנו אמנם ממשיכים לעקוב אחרי שומר הראש (שאהבתו לנשיא היא מעל ומעבר למידה שהתפקיד מחייב, אם אתם שואלים אותי) כמה דקות אחרי הפיצוץ, אבל לא ממש למדנו שום דבר שלא ידענו קודם. אולי בפעם הבאה.

בכיכר ההומה בסלמנקה שבספרד ההתרגשות גדולה. ועידת השלום נפתחת היום והיי, הנה איילת זורר! כן, זאת היא! ממש שם! בין 'בופור' באוסקר ובין מוני מושונוב ב'הלילה הוא שלנו' אנחנו כובשים את הוליווד! ולשם שינוי, שלא כמו מרבית השחקנים הישראלים בהוליווד, היא אפילו לא משחקת ערביה או טרוריסטית. או שבעצם כן? כשמישהי במותחן פוליטי היא יפה מדי ומתנהגת בפתיינות במקום להקשיב ל"רגע היסטורי. למען עתיד ילדינו", זה סימן רע. בכיכר מסתובב גם פורסט וויטקאר, שרק בשנה שעברה קיבל אוסקר על 'המלך האחרון של סקוטלנד', אבל הפעם משום מה מתנהג כמו אדם על סף הפיגור, והטקסט שלו מורכב בעיקר מנהמות בנוסח "הוא ירה בו! הוא ירה בו!" ו"הילדה! הילדה!".

בכיכר ההומה בסלמנקה שבספרד ההתרגשות גדולה ואלוהים אדירים, לא שוב. אני מתחיל להבין את ביל מוריי ב'לקום אתמול בבוקר'. כמה פעמים אנחנו עוד הולכים לראות את אותו דבר?! אם אני אשמע עוד פעם אחת "למען עתיד ילדינו" אני איגרר לביצוע פיגועי טרור בעצמי. מילא, אם כל קטע היה נותן לנו פרטים שונים על ההתרחשות, והיינו יכולים לנסות ולחבר ביניהם ולהרכיב את הפאזל, זה היה יכול להיות מעניין. אבל זה לא קורה. אנחנו רק רואים שוב ושוב ושוב את אותם אירועים, וכשיוצרי הסרט רוצים להסתיר מאיתנו משהו, הם פשוט לא מראים לנו אותו. יותר מדי פעמים בסרט הזה אנשים מסתכלים על משהו מחוץ למסך באימה, אומרים "!Oh my god" ואז רצים לאיזה מקום. ואני חשבתי שאם קטע מסוים בסרט אמור להיות מוצג מנקודת מבט של דמות כלשהי, מן הראוי שאנחנו בקהל נראה את מה שנשקף מנקודת המבט של הדמות הזאת, כלומר, נראה את מה שהיא רואה.

בכיכר ההומה בסלמנקה שבספרד ההתרגשות גדולה, והתסריטאי ויתר סוף סוף על כל העסק הזה של נקודות המבט, והחליט פשוט להציג את העלילה כפי שהתרחשה, מההתחלה ועד הסוף. הגיע הזמן, באמת. זהו יום גדול. רגע היסטורי. אמנם על פי השם העברי של הסרט לאמת יש שמונה צדדים (או, לשחקני ה-D&D שבינינו: האמת היא כמו d8), אבל בסרט לא ראינו יותר מחמישה צדדים. אולי במקור הסרט צולם משמונה נקודות מבט, אבל עורך אחראי כלשהו החליט שזה יותר מדי, וקיצץ שלוש מהן. צריך למצוא מי זה היה ולשלוח לו פרחים. מצד שני, אי אפשר היה לעשות את זה מההתחלה? בשביל מה בזבזנו חצי סרט בצפייה באותן 20 דקות, שוב ושוב, אם בסוף יוצרי הסרט התקפלו והחליטו לספר את הסיפור בשיטה הנורמלית? לכל הפחות, אחרי שהשתחררנו מלולאת הזמן, הסרט חופשי להגיע לקטע הטוב – האקשן, הכולל בעיקר מרדפי מכוניות, שבהם ניכר שהבמאי למד היטב את סרטי 'זהות שמושמה'. הם דווקא לא רעים, כל עוד אתה לא מצפה למציאותיות כלשהי. זה סרט מהסוג שבו מכונית יכולה להתנגש במכונית אחרת, להתהפך, להיכנס בקיר ולהימחץ על ידי ברונטוזאורוס חולף, ועדיין הנוסעים בה (כל עוד הם מהטובים) ייצאו מתוכה בלי אף שריטה, יצלעו במשך 15 שניות ואז ימשיכו לרוץ, לקפוץ, לרדוף, לירות ולהיירות. הסוף אמנם אידיוטי, אבל אני עדיין שמח לראות אותו. זה עדיף מאשר לראות שוב את ההתחלה.

בכיכר ההומה בסלמנקה שבספרד האורות כבים, והגיע הזמן למוסר ההשכל: גימיקים מגניבים זה יופי של דבר, אבל גימיק לבדו לא מחזיק סרט. תסריטאי יקר, אם יש לך רעיון לגימיק אבל לא לעלילה מתאימה – המשך לחשוב, עד שיהיה לך רעיון חדש. אנא. למען עתיד ילדינו.