הכפר

במקור: The Village
תסריט ובימוי: מ. נייט שאמאלאן
שחקנים: חואקין פניקס, ברייס דלאס הווארד, אדריאן ברודי, וויליאם הרט, סיגורני וויבר

הלכנו להקרנה של שישי בערב. השתדלנו שלא, אבל עד שכולם התפנו ומונית והכל, לא נשארה לנו אופציה אחרת. באולם, כצפוי, התרוצצו ערמות של ילדי כיתה ה', שטרחו להשמיע בקול את פניני החוכמה שלהם בנוגע למשקלה של נינט והעדפתו המינית של הבחור מהפרסומת ליופלה. הבנתי שהסרט אבוד.

ואז הסרט התחיל. האידיוטים בשורה הראשונה, כהרגלם בקודש, ניסו להראות לחברות בנות ה-10 שלהם שהם לא מפחדים, באמצעות פרצי צחוק וצעקות "אמא'לה! יער! חי חי! היער יאכל אותי! אני ממש מפחד! גיחי!". ואז, פתאום, נח פרסי (אדריאן ברודי, 'הפסנתרן'), בחור עם פיגור שכלי, מתחיל גם הוא לצחוק. לצחוק, להצביע על היער שבאופק ולחקות את הנהמות שנשמעות ממנו. אחרי שנים של קלישאות "האיש המפגר" בקולנוע הייתם מצפים שהוא יהיה כנה ותמים יותר מכולם, אבל הוא לא. הוא בסך הכל מתמודד עם הפחד כמו האידיוטים מהשורה הראשונה.

וזה בדיוק העניין של 'הכפר': הוא לא באמת סרט מפחיד. הוא סרט על פחד – סרט על ההתמודדות של אנשים שונים עם אותו איום. כמעט ולא תמצאו בו מוטיבים של סרטי אימה – המוזיקה בקטעי המפתח הופכת לרוב לקצבית ורועשת, במקום ליצור אווירה מטרידה, והיצורים המיתיים שחיים ביער (אלה שאסור לי לגלות לכם מה הם) נגלים לעינינו כבר בשלב מוקדם יחסית בעלילה, במקום לגרום לנו להמשיך לתהות לאורך כל הסרט לגבי טיבם. מי שמחפש חוויה מסמרת שיער עשוי למצוא את עצמו מבלה את חצי השעה הראשונה של הסרט בחיפוש אחר הצמרמורת האבודה שלו במקומות נידחים כמו המרפק, פשוט כי היער האפלולי והמאיים הוא לא הפואנטה פה. אין פלא, אם כן, ששמאלאן שינה את שם הסרט מ'היער' ל'הכפר'. טוב, הוא עשה את זה גם בגלל שהשם 'היער' היה תפוס, אבל אל תבלבלו אותי עם עובדות.

הכפר הוא מקום קטן וצנוע מסוף המאה ה-19, אשר שוכן בקרחת יער. אנשי הכפר הם אנשים טובים, נוצרים ושלווים שחיים חיים של שיתוף פעולה ועזרה לזולת. הדבר היחיד שמפריע לשלוותם הם היצורים המסתוריים ששוכנים ביער הסמוך. על מנת למנוע מהיצורים לפגוע באנשי הכפר, חייבים התושבים להישמע לשלושה חוקים בסיסיים. אלה, באופן מפתיע, לא אוסרים על תושבי הכפר לדבר על 'פייט קלאב', או מחייבים אותם לציית לפקודתו של בן אדם אלא אם כן זה סותר את החוק הראשון. במקום זה, חוקי הכפר דורשים בסך הכל להסתיר את הצבע האסור ככל האפשר (הוא מושך אותם), להישמע לפעמון האזעקה (זה אומר שהם באים), והכלל החשוב מכולם – לעולם לא להיכנס ליער (שם הם מחכים). החוקים נאכפים ביעילות במשך שנים רבות, והיצורים לא נכנסים לכפר ולא מטרידים את התושבים, גם אם מדי פעם אפשר לשמוע את הנהמות שלהם מעמקי היער האפל. גופות החיות השחוטות שנמצאות מדי פעם בשטח הכפר מוסברות כפרי מעשיהם של זאבי ערבות. ככה זה, תמיד מאשימים את זאבי הערבות.

אחד מהויליג' פיפל הוא לוציוס (חואקין פיניקס, 'סיינס'), נער שתקן ומסתורי שמתהדר בכריות עיניים סטייל דוני דארקו. לוציוס טוען שהוא בכלל לא מפחד מכלום, בטח שלא מהיצורים מהיער, והוא מעוניין לחצות אותו כדי להגיע לעיר ולרכוש מלאי חדש של תרופות. כשהוא מגלה שחברו המפגר, נח, נכנס ליער כבר מספר פעמים וחזר משם בשלום, הוא מחליט לקחת את הסיכון ולעבור את הגבול. רק אייבי, ביתו העיוורת של אחד ממועצת הזקנים, שמאוהבת נואשות בלוציוס הצעיר, מודה בפה מלא שהיא מפחדת מאילו-שאין-להעתיק-את-שמם-מ'הארי פוטר'. זמן מה לאחר מכן, היצורים אכן נכנסים לכפר ומפרים את השלווה היחסית.

בכך, בעצם, מסתכם כל מה שאפשר לספר על הסרט תחת ההגדרות "עלילה" ו"לא ספוילר". גם אם זה לא נראה הרבה, זה מספיק בשביל למלא חלק נרחב מהסרט. מערכת היחסים בין נח, לוציוס ואייבי מעניינת ומפתיעה מספיק בשביל להחזיק עשרה פרקים של טלנובלה ממוצעת, מה גם שהפחד המתמיד מכניס קצת עניין בהתנהגות היומיומית של תושבי הכפר. פיתולי העלילה הראשונים מפתיעים למדי, אפילו שהם נוטים פעמים ספורות לקיטש.

הבימוי הוא עסק בעייתי. מצד אחד, הוא באמת מדהים, ולעיתים מקורי, או אפילו מרתק. מצד שני, נראה כאילו הסגנון משתלט על העלילה, ודברים קורים רק בשביל ליצור איזו תנועה מעניינת של המצלמה. האיסור המטופש על שימוש בצבע האדום, לדוגמה, נראה כאילו הוא נמצא שם רק כתירוץ ליצירת כמה שוטים יפהפיים של ניגודי צבעים. ולמה לעזאזל יש כסא נדנדה ריק על הגבעה כשפניו לכיוון היער? לא ברור, אבל זה מאוד סוריאליסטי ומגניב.

הצד החזק ביותר של 'הכפר' הוא ללא ספק המשחק. כולם מדברים על ברייס הווארד ועד כמה היא מוצלחת בתור הצעירה העיוורת, והם צודקים. אבל עם כל הכבוד לברייס הווארד, השחקן המוצלח ביותר בסרט הוא ללא ספק אדריאן ברודי. לא קל לשחק דמות של מפגר בלי ליפול לבנאליות, והוא עושה את זה על הצד הטוב ביותר. דמותו של נח מספקת את הקטע המצחיק ביותר בסרט, הקטע העצוב ביותר בסרט, והשוט המרהיב ביותר בו. גם ויליאם הארט מספק הופעה כריזמטית למדי בתור אביה של אייבי. דווקא חואקין פניקס, שחקן שאני מאוד אוהב בדרך כלל, מפליא ביכולת משחק של קרטון ביצוע עם אייליינר. נראה שדמויות מסתוריות ואפלות הן לא בדיוק הקטע שלו.

אז מה נשאר? כמובן, טוויסט הסיום המסורתי של שמאלאן, שבכל סרט מחדש חייב להביא לנו אותה בהפוכה עם איזה סיום מפתיע. הסרט מכיל, בספירה מהירה, שלושה טוויסטים – לא פחות ולא יותר. שניים מהם צפויים להחריד, ונצפו כבר בעשרות סרטים, והשלישי לא משפיע על העלילה. נראה כאילו שמאלאן מרגיש מחויבות להוסיף לכל סרט טוויסט, גם אם לא ממש בא לו. בקיצור, מי שמתכוון ללכת לסרט בשביל ההפתעה בסוף – עדיף שפשוט יוותר. אבל לסרט יש זכות קיום גם בלעדי הטוויסטים הלא מוצלחים שלו, ואם לא מתייחסים אליהם כאל הסיבה העיקרית שבשבילה באנו לראות את הסרט, הם לא הורסים אותו לחלוטין – רק קצת מעיקים.

כיוון שרוב האנשים ילכו לסרט כדי לפחד או בשביל הטוויסט, ולא יקבלו לא את זה ולא את זה, ברור למה קל מאוד לשנוא את 'הכפר'. יש לו לא מעט חסרונות, אבל יש בו גם משהו מאוד מושך, מאוד מרשים ומעניין. הסרט הטוב של השנה הוא לא יהיה. גם לא הסרט הטוב של החודש. ובכל זאת, אני אוהב אותו. אוהב אותו מאוד אפילו.