כמו כולם, ג'רי רק רוצה לאהוב. הוא עובד במפעל למוצרי אמבטיה בעיירה אמריקאית קטנה, ומבלה את רוב יומו בסרבל ורוד מגוחך. ג'רי הוא אדם סגור למדי; הוא לא כל כך טוב בתקשורת עם אנשים, אבל הוא מנסה. הוא מאוהב בחברה לעבודה, שכמובן, לא שמה עליו. הוא סבל פעם מבעיות נפשיות, אבל זה בטיפול, הוא רואה פסיכיאטרית. יש לו חתול וכלב, שאותם הוא מאוד אוהב, ושמדי פעם מדברים אליו. הכלב שלו הוא כלב טוב. החתול שלו חתיכת מניאק.
נשמע מתוק. וצוות השחקנים עוד מחזק את הרושם הזה: ריאן ריינולדס הוא ג'רי, ולצידו מופיעות אנה קנדריק ("פיץ' פרפקט") וג'מה ארטרטון ("תמרה דרו"). ובאמת, זו היתה יכולה להיות קומדיה רומנטית חמודה לגמרי, אלמלא הקטע של הרצח הסדרתי.
העניין הוא שג'רי לא בסדר. באמת לא בסדר, לא "לא בסדר" באופן הרומנטי והחמוד. העובדה שחיות המחמד שלו מדברות אליו לא מעידה על כך שהוא חי בסרט של דיסני, אלא שהוא סובל מסכיזופרניה חמורה. והבעיה שלו מתבטאת בהמשך הסרט גם בתקריות אלימות מאוד לא חמודות המערבות הרבה דם ואיברים מבותרים. למרות ש"הקולות" הוא לא, טכנית, סרט אימה – אין בו שום דבר ממש מפחיד או מבהיל, על פני השטח לפחות – יכול להיות שחיבה מסוימת לז'אנר הכרחית כדי ליהנות ממנו. הסרט בהחלט מצחיק – אבל הנסיבות הופכות כל נגיעה של הומור, מאימרה על החיים מפי חתול ועד לקטע מוזיקלי, להומור שחור משחור.
מעבר לצחוק ולזוועה, הסרט הזה הוא התיאור המשכנע ביותר של סכיזופרניה שיצא לי לראות בקולנוע. ג'רי לא משוגע, הוא יודע – ברמה מסוימת, לפחות – שהחיות שלו לא באמת מדברות, ושכל הקולות שהוא שומע הם, בעצם, חלקים שונים בעצמו. אבל הוא לא היה רוצה שהן יפסיקו, פשוט משום שבלעדיהן, הוא יהיה לגמרי בודד. הסרט מתנדנד בין העולם הפנימי שלו לבין העולם ה"אמיתי" כפי שרואים אותו שאר האנשים בעולם – והעולם האמיתי כל כך מדכא שברור למה עדיף להישאר בפנטזיה.
ריאן ריינולדס הוא אחד השחקנים הכי מוכשרים עם בחירת הסרטים הכי איומה בהוליווד: הוא היה צריך כבר להיות כוכב ענק, אבל בכל פעם שהוא מנסה, הוא נתקע ב"גרין לנטרן" או "שוטרים מעולם אחר". לעומת זאת, בסרטים קטנים, עצמאיים ומוזרים – כמו "קבור" – הוא מצטיין. "הקולות" הוא אולי התפקיד הכי טוב שלו, ועשוי לשכנע אפילו את אלה שבטוחים שהם לא סובלים את ריינולדס. הוא מגלם כאן למעשה כמה תפקידים – הוא מבצע גם את קולותיהם של החתול והכלב – אבל משובח במיוחד בתור ג'רי עצמו. כבר ראינו הרבה פסיכופטים ורוצחים בקולנוע ובטלויזיה, וחלקם אפילו הוצגו כדמויות סימפטיות יחסית. בדרך כלל, הרוצח המטורף מוצג כמסתורי ומגניב. "הקולות" מזכיר יותר את "פסיכו" בכך שהוא מאפשר לגיבור להיות מעורר רחמים. ג'רי לא הורג בהנאה או כי זה מגניב. הוא היה רוצה לצאת מזה. לא הייתם מתחלפים איתו.
"הקולות" הוקרן בארץ באופן ייצוגי בלבד, בחמש הקרנות חצות בערך, וברור למה: זה לא סרט שמקומו הוא במולטיפלקס. זה סרט שנועד לפסטיבלים של משוגעים לדבר שיודעים למה הם נכנסים, ונועד להיות קאלט. מה שחסר לו בדרך לשם זה איזה אקורד סיום חזק יותר, משהו שיגביר את הטירוף לסטרטוספירה ברגע האחרון. זה לא ממש קורה (אם כי שיר הסיום בהחלט מרומם את מצב הרוח). ובכל זאת, "הקולות" הוא סרט חריג מהסוג שחייבים לראות כדי לדעת שהוא קיים: סוכריה על מקל עם סכין גילוח באמצע, שילוב מוזר ומטריד מאוד של מתוק ומרושע.
מעניין שריאן ריינולדס משחק כאן בחור ששומע קולות בראש שמהווים לו חברה
והולך לשחק עוד אחד כזה בדדפול. אולי הוא מצא טייפקאסט.
היה פעם דיון באתר שבו אמרתי שעוד לא נתקלתי בדוגמה לפרוטגוניסט שרוצח בלי אף הצדקה [אפילו פעוטה, כמו ב-God Bless America, או סוג-של-בדיעבד, כמו בדקסטר]. יש מצב שזה עונה להגדרה הזו, ואם כן, זו פריצת גדר מאד מעניינת, וצריך שחקן מאד מוכשר כדי שזה יעבוד [וגם כתיבה ובימוי טובים]. אני מאמינה גדולה בריאן ריינולדס, במיוחד בתפקידים לא שגרתיים [הוא היה טוב ב-Paper Man, שאני מאד אוהבת], ואני מתכוונת לראות את זה בהקדם האפשרי.
ובכן, ההקדם האפשרי הוא, כאמור, ביום חמישי הקרוב
בסינמטק הרצליה. כבר הזכרתי את זה?
אז ההקדם האפשרי שבו אני לא צריכה ללמוד
(ל"ת)
רוצחים מלידה?
(ל"ת)
אמריקן פסיכו?
(ל"ת)
לא ראיתי, אבל האם הוא באמת פרוטגוניסט?
זה שמישהו הוא הדמות הראשית לא הופך אותו אוטומטית לפרוטגוניסט, צריך גם להזדהות איתו ולהיות בעדו. לדוגמה, ג'ק טורנס הוא הדמות הראשית ב"הניצוץ" אבל אם אתם בעדו אז תתרחקו קצת, כן, עוד כמה צעדים, תודה, ותשארו שם בבקשה.
אני לא בטוח שצריך להיות בעד הפרוטגוניסט
כלומר, פרוטגוניסט הוא פשוט דמות ראשית. פרוטוס – ראשון.
אני חושב שאתה צריך להבין את המטרות שלו ואת הדרך בה הוא רואה את העולם, ולבחון את התקדמות העלילה על פי הדברים הללו. אתה לא בהכרח צריך להסכים איתן.
לצורך העניין ברור שלא הייתי בעד פטריק בייטמן, אבל מצד שני הוא היה דמות מאוד פתאטית, ומאוד מאוד ריחמתי עליה במהלך הצפייה.
אגב, היהרתי בשאלה שלך היום משום מה. ״עם איזה דמות של רוצח (שרוצח ללא הצדקה) הצלחתי להזדהות הכי הרבה״. הגעתי למסקנה שאצלי לפחות, התשובה לא נמצאת בסרט, אלא בשיר של אביתר בנאי, שמשום מה מצליח לגרום לי להבין את הלך המחשבה של הדמות ולרחם עליה כמו שרק הוא יודע לעשות.
http://www.youtube.com/watch?v=aYfDx5RDT8A
ורק הבהרה
לפני ואם הערה כזו תבוא. ברור שהאקט שמתואר בשיר הוא דוחה ונורא ואיום וברור שאני לא מזדהה איתו, אבל הדמות שעומדת מאוחרי האקט, מאוד מעוררת רחמים. גם בדרך שבה היא מסתכלת על העולם, וגם בתנודתיות הרגשית הלא כל כך נפוצה בקרב דמות של רוצח (בדרך כלל רוצחים עשויים בצורה מאוד אפתית).
הייחודיות שהוא מתאר בה את נקודת המבט שלו, ביחד עם הלחן הגאוני, יוצרים משהו בעל ערך אומנותי יוצא דופן, גם אם הוא כמובן מתאר דברים נוראיים
אוקיי, כנראה שהשתמשתי במילה הלא נכונה.
בדיון המקורי שאלתי על דמות שמזדהים איתה.
מר ברוקס
(ל"ת)
חוזר שוב, תראו תראו תראו!
(ל"ת)
אני מתכנן לראות את הסרט, אבל יש משהו שקצת מפריע לי
מפריע לי שבסרט יש בן אדם עם מחלה נפשית, שבעקבות המחלה הנפשית שלו רוצח.
האמנם, היו מקרים מעולם, אבל הרוב המוחלט של החולים במחלות נפשיות לא נוטים לאלימות, שלא לדבר על לרצוח.
מה שסרטים כאלו עושים זה לגרום לנו לפחד מאנשים שאומרים שהם חולים במחלה נפשית, כי אז לך תדע אם הוא לא יחטוף חפפה וירצח אותך באמצע הלילה… מה שמאוד סביר שלא יקרה.
הייתי רוצה לראות את עולם הבידור מתפתח ומתגבר על הסטריאוטיפ הזה… במיוחד כאשר מדובר בסרט שנועד להיות סרט איכות.
אבל
א. אתה מסתכל על זה לא נכון. הסטריאוטיפ (הנכון באופן מוחלט) הוא שכל רוצח סדרתי סובל ממחלה נפשית, לא שכל אדם שסובל ממחלה נפשית הוא רוצח סדרתי. מי שמסיק את ב׳ מא׳ או את ב׳ בלי קשר לא׳ עושה טעות לוגית (ולא רק אמפירית). אתה באמת חושב שאנשים יחשבו ככה למרות שגם לוגית וגם אמפירית זה לא נכון?
ב. אתה רואה דרך כלשהי שאפשר להציג רוצח סדרתי בקולנוע מבלי לעשות אותו חולה באיזושהי מחלה נפשית?
ג. אם לא, אתה חושב שלא צריכים לעשות סרטים על רוצחים סדרתיים בכלל?
ד. אם כן, איך היית עושה את זה?
ה. האם אין לך בעיה שד׳ היא הטעות האמפירית, ואף אחד לא הולך להאמין לדמות שכתבת?
אז כאן זה כבר תלוי
כי ממה שהבנתי מהביקורת, הסרט מתמקד במחלה שלו, וכתופעת לוואי מהמחלה הוא רוצח, וכאן זה יכול לגרום לאנשים להסיק שצריך לפחד מאנשים החולים במחלה נפשית, במיוחד אם הסרט מראה שהוא רוצח באימפולסיביות.
לרוב שכשרוצים להתמקד ברוצחים בסרטים, העניין של המחלה הנפשית הוא שולי, ויש פחות התעסקות בה. בדקסטר אתה קודם כל לומד שהוא רוצה, והוא גם רוצח מסיבות מאוד "הגיוניות", ולכן עניין המחלה הנפשית שלו הוא פחות קריטי. כלומר אתה מבין שמשהו נדפק בו, אבל הוא לא פוגע בכל אחד אז זה בסדר.
אז אני מבין שכל הקטע האלים הוא חלק משמעותי בסרט, כלומר חלק ארי מהעלילה, אבל זה עדיין לא עוזר לאנשים החולים במחלה נפשית להתנער מהסטריאוטיפ…
הוא לא רוצח כי זו תופעת לוואי של המחלה שלו.
ממש לא.
אז אני משער שאראה את הסרט ואז אחווה דעתי..
(ל"ת)
"כל רוצח סדרתי סובל ממחלה נפשית"
למעשה, לא. זה גם כן מיתוס. google it.
בטח שאת/ה יכול לתלוש חצאי משפטים ולהגיד שאמרתי אותם
אמרתי שהסטריאוטיפ (שאני עומד על היותו נכון כמעט באופן מוחלט), שכל רוצח סדרתי חולה במחלת נפש, לא גורר את ההפך לוגית. הציטוט שציטטת לא נאמר על ידי ולא היה הפואנטה של ההודעה שלי בכלל.
מעבר לכך, הערך בויקיפדיה אומר חד משמעית שרוצחים סדרתיים ברוב המוחלט סובלים מאיזושהי בעיה נפשית (על פי ההגדרות המקובלות של סטיות נפשיות, אני לא מתווכח על האם הן סטיות או לא).
״מעשי הרצח של רוב הרוצחים הסדרתיים הם תוצאה של דחף סדיסטי עז, המלווה בהיעדר יכולת לגלות הזדהות או אהדה לסבלם של אחרים״
״ רוב הרוצחים הסדרתיים חווים תקופה של רגיעה לאחר ביצוע רצח ופועלים שוב רק כאשר הדחף הרצחני שב ומופיע״
״ רוצחים סדרתיים פועלים לרוב מתוך דחף מיני סוטה או סדיסטי, או מתוך צורך להתגבר על רגשי נחיתות על ידי הוכחת עליונותם״
נשמע לי כמו ההגדרה המילונית להפרעה נפשית. אני טועה?
גבירותיי ורבותיי, יצאתי חומוס.
*ספוקו*
אוקיי, בסדר, מקובל.
כל הדברים שתיארת לעיל אינם סכיזופרניה...
והמילה פסיכופת היא כינוי לא מדויק להפרעה שנקראת "הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית". ונראה שלרוב הרוצחים הסדרתיים יש דווקא את הטייטל האחרון, ולא סכיזופרניה.
והסרט הזה פשוט מחזק את הסטיגמה על חולי סכיזופרניה, כחבורת רצחניים. אחוז הטיפוסים האלימים בקרב חולי הסכיזופרניה לא שונה מאחוז האלימות בקרב האוכלוסיה הכללית. רוב הפאראנויות והדלוזיות וההזיות שהם חווים, רחוקות מלהיות אלימות.
ולכבוד אדון מבקר, צר לי לאמר לך, אך סכיזופרן אקוטי (כמו גיבור הסרט) לא מודע להיותו כזה. הוא לא "מבין" שהחיות הם סתם קולות של אישיותו. הוא מבין את זה רק שרמות הדופאמין שלו במוח מגיעות לנורמה, ע"י טיפול תרופתי מן הסתם (וגם לא בטוח שיבין זאת, אם הוא מתדרדר מנטלית וקוגנטיבית, והאייקיו שלו צונח.) מדובר בתיאור מאוד לא אמין של סכיזופרן, וזה מאוד אופייני לקולנוע. (שאני חושב על זה לעומק, התיאור היחידי של חולה סכיזופרניה אמיתי שעולה לי לראש, זה הגבר המבוגר השחור מ-"12 קופים" שמדבר על נסיעה בחלל עם ברוס וויליס. והוא יותר קרוב לניצב בסרט מאשר לכל דבר אחר.)
אני לא רוצה לדבר על זה שציפיתי לקומדיה, וקיבלתי סרט עצוב ומבחיל. ולא שיש לי בעיה עם Gore או משהו, אני חובב את סרטיו של טקאשי מיקה, ומדי פעם מקנח באיזה אקספלוטיישן או שתיים. אבל שאני מתכוון לראות סרטים כאלה, אני מכין את עצמי מראש, ומגיע במצב רוח לכך. אבל ציפיתי לקומדיה שחורה Goreית, כמו Tusk או Tucker and Dale. קיבלתי סרט לא מצחיק אלא עצוב אפילו, ושום אלמנט אומנותי כמו בגדים ורודים או קליפ דבילי בסוף הסרט לא יהפוך אותו לקומדיה שחורה. מדובר בסרט מתח-אימה אפלולי עם מעט Macabre, שעדיין מציג חולי סכיזופרניה כמו הרבה סרטים הוליוודיים חלולים ומפגרים, ועקב כך מנציח את הבדידות והאומללות של אותם אנשים בעולם האמיתי.
לא מומלץ, פיניטו.
אני לא מקבל את נפלאות התבונה כמקור אמין...
די לי בכך שג'ון נאש שנא את הסרט. חוץ מזה, לא מספיק קראתי על ג'ון נאש, ועל התמודדותו עם המחלה שלו, כדי לאמר לך תשובה רצינית (מבחינתי) בנושא.
מקריאת תגובתך הבנתי עוד שגיאה נפוצה בקרב הצגתם של חולי סכיזופרניה בקולנוע. הצגת סכיזופרניה, כמחלה נפשית נטו, כאשר כיום סכיזופרניה מוגדרת כשילוב של מחלה מוחית ונפשית, ממש כמו דמנציה או אלצהיימר בזקנה. אצל הרבה מחולי הסכיזופרניה אם לא רובם, ישנם גם שינויים מוחיים מינוריים במבנה המוח, לא רק חוסר איזון כימי (ותרופות מטפלות אך ורק באותו חוסר איזון כימי, כמו איזון הדופאמין / סרוטנין וכו'. אין מה לעשות יותר מדי נגד מבנה מוחי עם פגם.) מה שלמעשה הופך הרבה מהם גם לאנשים עם סוג של פיגור שכלי מבחינת רמת האייקיו שלהם.
אכן ישנם אנשים שמסוגלים להתמודד עם מחלתם, ולהבין את המקורות הפסיכולוגיים העמוקים של אותם דלוזיות שיצרו לעצמם, וכביכול "לבחור". אבל הם המיעוט בקרב החולים. הם לרוב גם מהסוג הפרנואידי של המחלה (משהו שאפשר להגיד על ג'ון נאש, ואי אפשר להגיד על גיבור "קולות".) וכמובן בלי פגיעה קוגנטיבית. וגם זה בתנאי שהם במשך שנים עוברים טיפול פסיכולוגי, ולוקחים תרופות עם תופעות לוואי מאוד מגעילות. ושוב מדובר במיעוט, ולא בסכיזופרן הממוצע.
ויש דבר אחד שבשום פנים ואופן לא מקובל עליי – הצגתו של סכיזופרן כרוצח בפוטנציה, שלרוב טובח בקורבנותיו באופן אקזוטי וגראפי למדי. שקר וכזב! הם לא טיפוסים אלימים, ולרוב הם בעצמם הקורבנות. (גם של אלה שאמורים לטפל בהם, ממליץ לראות את "קן הקוקיה" האלמותי.) ומסתבר שאתה, ואינני שופט אותך, שומע על "טירוף" וסכיזופרניה מהקולנוע ומהטלוויזיה, כמו רוב האוכלסיה בעולם הזה. ההשפעה של זה (ביחד עם שאר הסטריאוטיפים המערביים, שמוצגים במדיה) כל כך אדירה, שהאדם הממוצע בחוץ מפחד לספר שהוא לוקח ציפרלקס נגד דיכאון או חרדות (מוערך שקרוב ל-40% מהעולם המערבי לוקח תרופה פסיכאטרית כלשהי. אחוז הלוקים בדיכאון בצורה כזאת או אחרת הוא בסביבות ה-20% אצל גברים ו-30% אצל נשים, מגיל 25 ומעלה.)
רוב התסריטאים, כמו הרבה מאוד אומנים בחוץ, הם בעלי דמיון פורה במיוחד. ושהם רוצים לבנות פרופיל של רוצח מטורף שמדבר עם חיות ועם ראש כרות של בחורה, מה איכפת לו להפוך את הסכיזופרנים כשעירים לעזאזל, כדי שיהיה אמין. הרי מה הסיכוי שמישהו ייפגש בבנאדם כזה (אגב, כאחוז אחד מהאוכלוסיה מוגדר בסכיזופרניה, לא מי יודע מה נדיר.) אני יותר דואג מה הסיכוי של חולה פסיכיאטרי בכלל, וחולה סכיזופרניה בפרט – אי פעם לצאת בגלוי עם מחלתו, עקב אותו רצח אופי שעושים לו במדיה המערבית.
ולסיכום אני הולך לעשות השוואה בין רוצח מטורף מתסריט כלשהו, לבין חולה סכיזופרניה אמיתי. ואז אתה תראה כמה אין קשר בין השניים.
רוצח מטורף – עובד בעבודה ראויה, לפעמים אפילו כזו נחשקת, לפעמים מדובר במולטי-מיליונר.
סכיזופרן – לא עובד / נמצא במפעל מוגן עם עבודה שתואמת פחות או יותר את מה שהוא מסוגל לעשות, ולא תמיד מבצע אותה. עני, שאם יש לו הורים ומשפחה הם דואגים לו, ואם לא הוא בדיור מוגן, בלי שמץ פרטיות.
רוצח מטורף – אדם חברתי ומניפולטור, לפעמים אקסצנטרי, לפעמים מוזר, שלרוב כובש את לבבותיהם של חבריו הסובבים אותו, בצורה כזו או אחרת.
סכיזופרן – אדם שבקושי פותח את פיו. ברגע שיפתח אותו, אתה תבין שמדובר במישהו לא חכם, ולא קוהרנטי, ולפעמים הוא דווקא כן ידבר בהגיון. בכל אופן, אין לו כל קסם או כריזמה, ופשוט תמצא את עצמך מתרחק ממנו. אם מדובר במישהו שעדיין לא מטופל, הוא יתחיל לספר לך דברים לא הגיוניים בעליל, ורוב הסיכויים שתפחד בגלל כל מיני דברים ששמעת על אנשים כאלה במדיה. לעומת זאת, הוא רצה פשוט לשתף אותך במשהו, שהוא בעצמו פוחד ומיוסר בגללו.
רוצח מטורף – "מאהב לטיני", מגלה רגשות.
סכיזופרן – סובל מרידוד רגשי. לגבי החלק הראשון – אני מאוד מקווה שהוא בכלל מסוגל לתפקד מינית, עם תופעות הלוואי של התרופות שלו.
רוצח מטורף – מבין עניין בתרבות, ובמה שנחשב ויראלי מסביב, מטופח, מגלה כישורים בבישול או ידע באלכוהול.
סכיזופרן – מעשן כמו קטר, לובש בגדים לא הגיינים ולא שומר על הגיינה, שמן (תופעת לוואי של תרופות). לגבי עניינים תרבותיים כאלו או אחרים, לפעמים הוא דווקא ילך לדברים מאוד איזוטריים / היפסטריים (ולא תמיד באופן "מודע לעצמו", אלא בגלל המוזרות שלו ממש.) לפעמים זה פשוט לא מעניין אותו.
רוצח מטורף – בעל תאווה בלתי נשלטת עם ברק בעיניים.
סיכזופרן – חסר כל תאווה, או רצון, או אפקט רגשי לפעמים.
רוצח מטורף – אלים, סוציומט וצבוע, פוגע באנשים מתוך דחף מיני או אלים, הופך את מקורביו לקורבנותיו, רצוי תוך התעניינות באנטומיה הפנימית שלהם.
סכיזופרן – קורבן. הוא ומשפחתו. קורבן, לאנשים שצוחקים עליו באוטובוס, בתור לקופת חולים, באופן כללי בחברה. וגרוע מכך – לעתים קורבן מצד אנשים מהממסד הפסיכיאטרי, גם בימינו אנו. לא אלים. לגבי מקורביו – אין לו הרבה כאלה, אם בכלל. רובם אינם מתחתנים ונשארים בודדים ועצובים עד מותם, 10 שנים פחות מתוחלת החיים הממוצעת באותה מדינה (כנראה מסיבות של הזנחה).
נ.ב
האנשים שבפועל מבצעים את רוב הרציחות האקזוטיות והגרפיות בעולם, הם בכלל לא חולים פסיכאטרים. אפילו כאלה בעלי "הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית". מדובר ב:
– מאפיונרים ואלו שעושים את העבודה השחורה שלהם, שרוצים לטשטש ראיות, או להמית אימה על המתחרים שלהם.
– דיקטטורים אלימים, לרוב באפריקה, שעדיין מקיימים פולחנים איומים, חלקם קניבליסטיים. (גם עקב החיאה מחדש של מסורות אפריקיות, עקב הפסקת הקולוניאליזם. וגם "למען יראו וייראו".)
– הוצאות להורג שונות מטעם הממסד, חילוני או דתי. רובן נעלמו מהעולם.
– הנאצים. שהגדילו יותר מקודמיהם ואלו שהגיעו אחריהם. הם לא רק מתעניינים אנטומית ב"נחות" מהם מתוך סקרנות גופא. הם עושים עליהם ניסויים לתועלת מדעית, ומכינים מזכרות, בדמות סבונים, שטיחים, אהילי מנורות, ופיגורות קטנות שעשויות מ"החומרים המקוריים".
הי,
נתתי דוגמה מסרט כדי להסביר למה התכוונתי, לא כי אני בדלוזיה שסרטים זה החיים האמיתיים
אל דאגה, הבנתי למה התכוונת.
בשורה וחצי – סכיזופרניה זה לא מצב שאדם מחליט לזרום עם ההזיות שלו, כי מדובר פה בבעיות שיפוט בסיסיות, ולפעמים פפגם מוחי. זה לא דומה לחולה דיכאון לדוגמא שמחליט לא לטפל בעצמו מכל מיני סיבות.
ותתפלא לדעת כמה המדיה בכללותה, בין אם זה תקשורת או קולנוע, במיוחד זו הפופולרית, משפיעה על אנשים. אפילו אם הם לא מודעים לזה. לרוב האנשים אין חוש ביקורתי מפותח. הם קורעים את התחת בעבודה, וחוזרים הביתה בצפייה לראות משהו "מבדר", מבלי לדעת כמה מסרים מניפולטיביים הם אוכלים על הדרך.
סליחה על האופטופיק אבל
אני היחידה שהדיון הזה מזכיר לה את השרשור המספויילר של "נעלמת"?
כיצד סרטים משפיעים על תפיסת המציאות שלנו?
הטריילר די מטעה..
זו לא קומדיה.. כל הרגעים המצחיקים נמצאים בטריילר.. זה די עיצבן אותי
סרט טוב בכללי, פשוט הייתי נהנה הרבה יותר אם היית יודע שזה…לא קומדיה..
זו רק אני
או שאנה קנדריק מופיעה בכל סרט אפשרי השנה? (לא שזה רע כמובן) מתי היא ישנה לעזאזל?
לא ממש הבנתי את ההתחלה של הפסקה האחרונה...
בוואלה כתבת "טוויסט", מה שגרם לי לתהות בשביל מה. כל טוויסט שאני יכול לחשוב עליו לא רק היה גורע – אלא היה הורס את הסרט לחלוטין, אבל זה בעיקר בגלל שהמוח שלי מלא בדברים כמו "ג'רי לא קיים", "החתול והכלב באמת מדברים", "הכל זו פנטזיה של ג'רי במוסד לחולי נפש" או "כולם בעצם משוגעים חוץ מג'רי".
אז אלא אם כן התכוונת למשהו אחר, אני באמת לא מצליח לראות איך בכלל זה היה יכול לעבוד.
מוריד ציפיות
האמת היא שזה אחד הסרטים שהכי אכזבו אותי השנה.
הקונספט של הסרט מעולה, הבימוי לא רע בכלל (ההבדלים בין העולם ההזייתי שרואה הגיבור לעולם הממשי שרואות הדמויות האחרות מבריקים בעיני), את ריאן ריינדולס, ג'מה ארטרטון ואנה קנדריק אני אוהב, והם גם משחקים לא רע את התפקידים שלהם, אבל התסריט… אוי התסריט… כל כך שטחי, טפשי ומטריד.
אני אוהב סרטים בהם הגיבור הוא פגום, אפילו דפוק לגמרי וגם מניאק ופסיכופת, אז קיוויתי באמת לייצוג מעניין, גם אם לא ריאליסטי, של סכיזופרן רצחני (באתי לסרט מוכן מאוד מבחינת הכרות עם העלילה – מעין סיכון מקצועי), אבל הסרט לא באמת מספק לדמויות מניעים – לאף אחת מהן. הכל קורה בסרט סתם, בלי סיבה, ואם בכל סרט אחר זה יפריע לי, אז כשמדובר על רצח זה מטריד במיוחד.
מקווה שמי שיגיע להקרנה של הדג יהנה יותר ממני. אני כנראה אחכה בסבלנות לסרט הבא של מרז'ן סטרפי.
היה נהדר!
הייתי בהקרנה עם שני חברים. בהחלט טוב שהוזהרנו מראש שמדובר בסרט מוזר מאוד, כי אם הייתי בא בציפיה לקומדיה רומנטית עם הומור שחור אני לא בטוח שהייתי נהנה באותה המידה.
הבימוי של הסרט הזה, לדעתי הלא מלומדת באופן מחריד, ראוי למועמדות לאוסקר. ההבדלים העדינים בין מציאות להזיה, הבחירה איזה חלק מהמציאות אנחנו רואים/שומעים כפי שהוא ואיזה כמו שהגיבור רואה אותו, ומתי… פשוט מבריק. ראיין ריינולדס היה אדיר. עד עכשיו לא התלהבתי ממנו יתר על המידה, אבל תצוגת המשחק שלו בסרט הזה קנתה אותי. הוא מפגין מנעד שלא ראיתי ממנו עד עכשיו- נפטר מהפאסון ה"קול" הטיפוסי שלו, ונכנס כל כך עמוק לדמות שאתה לא יכול לדמיין אותו כמישהו אחר (בייחוד לא גרין לנטרן). אנה קנדריק ושות' (מצטער על ההכללה, אני לא ממש מכיר את השחקניות) היו נהדרות גם הן. תצוגת משחק מרשימה מצד כולן.
בקיצור סרט משונה, אבל מוצלח להחריד.מומלץ מאוד- כל עוד מגיעים מוכנים.
כמה דברים נוספים:
לי יש אפס חיבה לז'אנר האימה, ובכל זאת נהנתי ממנו מאוד. הייתי אומר שכל עוד יש לצופה עמידות מינימלית בפני מראות זוועה, אין סיבה לדאוג.
במהלך סצינה מסויימת בסרט, מילאה ניצבת תפקיד שברוב המוחלט של המקרים היה נשמר לניצב. אני מדבר, כמובן על השוטרת שהובילה את צוות הפשיטה על הדירה. היה נחמד לראות שבסרט כזה, בו מגוון מרשים של דמויות נשיות גם כך, לא הגבילו את התפקיד לזכרים בלבד פשוט כי "ככה זה בדרך כלל."
ההרצאה של דורון הייתה מצויינת, מצחיקה, ומאירת עיניים. ריספקט.
סיכום אחרון- היה נהדר, כדאי לצפות, גם אם זה בבית.
סרט נהדר
נעתי הלוך ושוב בין צחקוק לבין חרדה עמוקה (היו כמה קטעים שהיו מלחיצים עד מאוד). חוויה מטרידה ומהנה ללא ספק.
ממליץ בחום.
אז מה פשר הורוד?
נהנתי מהסרט (ומהרצאה). באמת סרט מצויין, תסריט מהודק. בימוי מוצלח. המון התייחסויות לסרטי אימה אחרים, וזה תמיד כיף.
יש מחשבות, תיאוריות לגבי תפקיד הורוד בסרט?
התשובה היא פשוטה:
קריפיות…
לבני אדם יש הרגל מגונה להפוך כל דבר חמוד ותמים שיש לקריפי ראו להלן: ליצנים,ילדות קטנות,בובות,צבע וורוד,עכבישים וכולי…
בקשר ללינק להזמנה
המחשב לא נותן לי להזמין, נגמרו אולי הכרטיסים?
צר לי לבשר לך, אבל ההקרנה התקיימה ביום חמישי שעבר.
(ל"ת)
תוריד אפליקצית חזרה בזמן
תסמן 7 ימים בחלון ותפעיל. אז תוכל לקנות כרטיסים. אל תשכח להכניס גם זמן חזרה.
עד כמה הסרט דומה לווילפרד?
אני חסיד גדול של ווילפרד ואי אפשר שלהתעלם מהדמיון הגדול בין השניים, האם גם בסרט יש אירוניה והאנשה של חיות המחמד או שהוא יותר מתעסק במחלה וברציחות?
אממ... משהו בין השניים, אני מניח...
אבל יותר לכיוון המחלה, כן.
סרט מעולה!
לחובבי הסגנון הקצת אפל..
הסוף באמת קצת חלש כמו שרד הזכיר בביקורת, אבל בשאר הסרט-נהניתי מכל רגע…
ואו, זה היה.. מיוחד!
נתחיל בזה שהסרט לא מיועד לבעלי לב חלש, הוא גם מראה דם ואיברים כרותים וכו' וגם מאוד תופס אותך רגשית. אישית הסרט היה מאוד קשה לצפיה מבחנתי, ולאו דווקא בגלל הדם אלא בגלל הנושא שהוא עוסק בו והתצוגת משחק המרשימה ביותר של ראין רינולדס.
ראינו את הסרט שלושה חברים בצפיה ביתית והיה מרתק, כולנו ישבנו מזועזעים, צועקים על הטלוויזיה ועל דפיקות בלב במשך רוב הצפיה. מזמן לא הרגשתי כ"כ הרבה רגשות עזים כלפי סרט כמו שהרגשתי פה, קשה לי להמליץ על הסרט באופן גורף כי יש פה כמה דברים מאוד בעייתים אבל הוא יפיפה, משחקתית, תצוגתית וקונספטואלית מאוד ייחודי (מהידע שלי)
אז בעיקר מה שנשאר לי להגיד, זה ואו.
נ.ב
להאחראי ארט / עיצוב תפוארה בסרט מגיע איזשהיא מועמדות לאוסקר, המעבר בין שני סוגי ה"ראיה" בסרט פשוט מרהיבים
מצחיק, עצוב, הזוי, מקסים ופשוט פנטסטי!
כבר מזמן לא ראיתי סרט כל כך מוזר שגרם לי לצחוק בקול רם ודקה אחר כך להזדעזע עד עמקי נשמתי. ובסופו של דבר, זה סרט עצוב נורא, שאומר על סכיזופרניה כל כך הרבה יותר מסרטים מלוקקים כמו "נפלאות התבונה".
במידה מסוימת, אי אפשר להתייחס למחלת נפש ללא הומור וברצינות תהומית, כי רק כך ניתן להתחיל להבין משהו כה נורא וקשה.
בתור מישהי שסיימה תואר בפסיכולוגיה ועובדת עם נפגעי נפש, מצאתי את החלק בו דווקא הכדורים הם שגורמים לג'רי להתחרפן מרענן מאוד, כשתמיד לימדו אותנו ההפך – הכדורים הם אלה ששומרים על הרוגע והשפיות. היי, זה מה שאנחנו תמיד אומרים למתמודדים שלנו. אבל זו נקודה למחשבה – כשהמציאות כה קשה, למה לרצות להיות שפוי בכלל?
כאוהבת חתולים מושבעת פשוט נקרעתי מצחוק מהחתול, בצירוף עם תרעומת כמובן, על ששוב מוציאים שם רע לחתולים. בסרט כה לא קונבנציונלי היה נחמד אם היו הופכים את היוצרות גם פה ונותנים לכלב להיות הבחור הרע, לשם שינוי… אמרתי לחבר שלי במהלך הסרט שאם החתולה שלנו הייתה בסרט הזה, היא הייתה לגמרי בתפקיד של הכלב דווקא. די להכפשת חתולים!![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
אגב שמתם לב שחתולים בסרטים הם תמיד ג'ינג'יים?
אני מקווה (למרות שאין הרבה סיכוי) שהסרט הזה יחליף את "נפלאות" בתור "הסרט על סכיזופרניה שמראים לסטודנטים". כך המחלה צריכה להיראות – עם מנה הגונה של שיגעון, סבל, בדידות תהומית והומור הזוי – לא על רקע מוזיקה דרמטית, עם ניצחון הרוח וערימת אוסקרים.
מה עם דוני דראקו גם זה על סכיזופרנה
לחתולים ג'ינג'ים יש קונטרסט טוב
על רוב הרקעים, מניחה שקל יותר לצלם אותם ברוב התפאורות (אולי חוץ ממדבר) ביחס לחתולים בצבעים אחרים.
לא נשמע כמו הסבר הגיוני,
במיוחד כשכתום הוא גם ככה הצבע השולט בהרבה מהסרטים ההוליוודיים, ובטח כשגם בתמונה בראש הביקורת החתול נותן כל דבר חוץ מקונטרסט.
הוא באמת קצת נטמע בספה שם
אני מתבססת בעיקר על נסיוני עם חתולים, מאוד מאוד קשה לצלם את החתולה השחורה שלי, צריך המון אור כדי שיראו יותר מגוש שחור עם 2 עיגולים צהובים. כל הכתומים שהיו בחיי מצטלמים טוב, לאנשים יש רתיעה מטורטיות אפילו שהן הכי שוות ואפורים הם כהים, אז כניראה שגם צריך הרבה אור. עם לבנים תהיה בעיה הפוכה מהשחורים, צריך הצללה נכונה כדי לתפוס את תוי הפנים והגוף שלהם. ואז כבר גולשים לצבעים מיוחדים, לך תמצא כמה חתולים בהנחה שהסרט דורש יותר מאחד..
כל זה כמובן בהנחה שאתה צודק ובאמת משתמשים בג'ינג'ים יותר, אני לא מצליחה להזכר בעוד ג'ינג'ים בסרטים..
ושניה על קונטרסט
אפשר להבחין בכל הפרטים שמרכיבים את החתול בתמונה למעלה אפילו שהוא קצת נעלם בספה. רואים את האף שלו, רואים את השפם שלו, רואים את העיניים שלו.. כאמור, את החתולה השחורה שלי פשוט לא רואים. יש לי תמונת רקע מקסימה בטלפון עם 2 החתולות ואנשים אף פעם לא שמים לב שגם השחורה שם, מישהו שאל אותי אם אני לא אוהבת אותה כי אין לי תמונות ברורות שלה :( והאמת שלפעמים גם במציאות קשה לי להיות בטוחה מה היא חושבת כי בקושי רואים את תוי הפנים שלה..
סרט טוב
טון מאוד לא-אחיד יוצר רושם כללי מאוד מבולגן, אבל בעשייה הספציפית של כל סצנה הסרט מפגיז. גרם לי להסתכל על ורוד וכתום בצורה שונה לחלוטין.
סרט מטלטל.
היה לי קשה לצפות האמת. מילא בהתחלה, לפני שהתחברתי לדמויות והתחלתי לחבב אותן ואת מערכת היחסים שהתחילה להרקם, אבל מהר מאוד כל כך חיבבתי את כולם שפשוט היה לי קשה לראות את הרכבת דוהרת לתהום ככה.
ישר נזכרתי בסרט הסיום של חבר של אחי מבצלאל. אני חושבת שמי שצפה בסרט יבין בקלות למה: https://www.youtube.com/watch?v=Cm-rC5eA4SY
בהשראת מילותיו של רד פיש שנאמרו במקור על קינגסמן:
"זה לא שהסרט היה מבריק. הרבה אנשים רואים את "הקולות" כאחד הסרטים הכיפיים של השנה. לי, להיזכר בו עושה בחילה."
לא אהבתי את הסרט.
המשחק היה בסדר, אבל לא מדהים, והרצחנות היתה סתם מזוויעה.
ומה שבעיקר הפריע לי, היתה העובדה שהסרט היה צפוי לחלוטין.
לא קרה בו שום דבר שלא היה ניתן לראות קילומטר מראש.
אז מחילה, אבל באמת לא הבנתי ממה אחרים נהנו.