ביקורת: סוס מלחמה

אם תליתם אי פעם בחדר פוסטר של סוסים רצים בשקיעה, קבלו עכשיו את "סוסים בשקיעה - הסרט"

בחנויות מתנות, באוסף הפוסטרים, בין סמנתה פוקס לשלושת הקופים של "לא שמעתי לא ראיתי" ‏היו בדרך כלל גם הרבה פוסטרים של סוסים. סוסים בשקיעה, סוסים דוהרים בתוך קצף הגלים ‏בים בשקיעה, סוסים על רקע שדות מוריקים בשקיעה. ליד המילה "קיטש" במילון יש תמונה של ‏סוס בשקיעה, ובקדמת התמונה בלונדינית בעלת שיער גולש ועל לחיה דמעה בודדה. ליד הערך ‏‏"קיטש" בויקיפדיה יש תמונה של חתול עם צווארון מלמלה, אבל אני לא חושב שזה קשור.‏

ובכן, קבלו עכשיו את סוסים בשקיעה: הסרט. סטיבן ספילברג תמיד הואשם בסנטימנטליות, טענו ‏שהכל אצלו יפה מדי ואופטימי מדי. "סוס מלחמה" הוא דרכו של ספילברג להגיד "סליחה? מה ‏אמרתם? אני סנטימנטלי מדי? אני מצטער, אני לא יכול לשמוע אתכם בגלל הרעש של פרסות סוס ‏בודד הדוהר באחו לעבר הילד שגידל אותו המציל את החווה של אביו מבעל האדמות האכזר". ‏

בעצם, זה לא הוגן לשפוט את ספילברג ואת הסוס שלו לפי סטנדרטים מודרניים. למעשה, "סוס ‏מלחמה" הוא סרט תקופתי בדיוק כמו "הארטיסט", רק שהתקופה שהוא משחזר הוא איפשהו ‏בשנות הארבעים, קצת לפני המצאת הציניות. בתקופה שבה אפשר היה למכור לאנשים ילדים ‏דומעים ואנשים שנושאים נאומים נרגשים באוזני הסוסים שלהם על רקע כינורות בלי שמץ של קריצה או איזו בדיחה קטנה שתרמוז לנו שכן, זה באמת היה רגע קצת קיטשי עכשיו, אה? כל דמות בסרט היא באופן ברור מאוד דמות בסרט, ולא ‏כתובה או משוחקת באופן ריאליסטי. והכל ברצינות גמורה. סבתות ימותו על זה; צופים מהזן ‏המודרני עלולים לעקם את האף. לא את האינטליגנציה צריך להפקיד בכניסה לסרט הזה, אלא את ‏הציניות. ומי שיעשה את זה, יהנה.‏

ג'ואי, סייח חום יפהפה, בראד פיט של הסוסים, נולד בשדה מוריק באנגליה, באזור שמזכיר במידה ‏חשודה את הוביטון. הוא נרכש על ידי בעל חווה מזדקן ובנו פעור העיניים. כשפרצה מלחמת ‏העולם הראשונה, הסוס גויס והועבר אל שדה הקרב בצרפת, ושם, שורה של ארועים מעבירה אותו ‏מיד ליד, משני צידי שדה הקרב. הסרט בנוי מכמה ‏פרקים נפרדים, שבכל אחד מהם הסוס נפגש ‏עם אנשים, כל אחד עם המטרות שלו וכל אחד עם היחס שלו אל המלחמה ואל הסוס. אבל כולם ‏כולם מסכימים שהוא באמת סוס מאוד יפה. ‏

זה חלק חשוב מהעניין ב"סוס מלחמה": הסרט יפה באופן חסר בושה. חלק ממערך הציניות היום ‏מחייב סרטים להיות בוגרים ואפלים במידה מסוימת כדי להילקח ברצינות, וזה כולל גם את איך ‏שהם נראים: כדי להיחשב לסרט שמצולם טוב סרט לא נדרש להיראות טוב, אלא להיראות רע ‏באופן עקבי. מהצלם מצפים למצוא פלטת צבעים אחידה ומעניינת, שממקמת את הסרט בתוך ‏עולם מסוים, ולדבוק בה. ל"סוס מלחמה" אין שום מגבלה: ספילברג התיר את הרסן של יאנוש ‏קמינסקי, הצלם הקבוע שלו, ונתן לו לרוץ חופשי עם הוראה אחת בלבד – לגרום לכל פריים בסרט ‏להיות יפה באופן מעלף. אנגליה הכפרית נראית מרהיב. שדות בצרפת נראים נהדר. מתקפה של ‏חיל פרשים בחרבות חשופות נראית מהמם. הכל בסרט זורח: הסוסים זורחים, הדשא זורח, ‏העננים זורחים. אפילו המלחמה זורחת, ונראית כמו זיקוקים. ומכיוון שזה ספילברג, המצלמה גם ‏מבויימת באופן אדיר, גם אם אי אפשר לומר את אותו הדבר על השחקנים. אם אפשר היה לקבל ‏הרעלת יופי, "סוס מלחמה" היה גורם לכם כזאת. ‏

אני נהניתי מ"סוס מלחמה" כמו שנהנים מתמונת נוף נהדרת. מצטער, אני קצת ציני מכדי לקבל ‏סיפור כזה כמו שהוא, אבל אני דווקא די מחבב סוסים בשקיעה.‏