מלחמת העולמות

שם רשמי
מלחמת העולמות
שם לועזי
War of the Worlds

במקור: War of the Worlds
במאי: סטיבן ספילברג
תסריט: ג'וש פלדמן ודייויד קופ
על פי הספר מאת ה. ג. וולס
שחקנים: טום קרוז, דקוטה פנינג,
ג'סטין צ'טווין, טים רובינס

בשלהי המאה ה-19 כתב ה. ג'. וולס את הספר 'מלחמת העולמות'. במשך יותר ממאה שנים לאחר מכן השפיע הספר על רבים מספרי וסרטי המדע הבדיוני, כדוגמת 'היום השלישי' ואחרים. העלילה הבסיסית תמיד זהה: הגם שמבחינתנו כדור הארץ אולי לא נראה כזו מציאה, עבור כל יתר צורות החיים ביקום מדובר בפיסת נדל"ן מהמבוקשות ביותר. כל כך מבוקשת, עד שישויות מתקדמות מאי שם בחלל החליטו לבוא לכאן להקים ישוב לזוגות צעירים. אבל גם חייזרים, כשהם עוברים דירה, מעדיפים להתאים את הסביבה החדשה למה שהם רגילים לו. אתם יודעים, כדי להרגיש בבית. ואם זה אומר שצריך להדביר דיירים אחרים, הנמצאים כמה שלבים מתחתם בסולם האבולוציוני, אין מה לעשות אלא להפשיל שרוולים ולגשת למלאכה.

להבדיל ממיני גרסאות אחרות שרק לקחו את השראתן מהספר, העיבוד הנוכחי אמנם מעביר את זמן ההתרחשות לימינו אנו, אבל למרות זאת נשאר נאמן למקור בנקודות החשובות. בראש ובראשונה מדובר בנקודת המבט שהוא מציג, זו של האדם הפשוט, שבסך הכל מנסה לשרוד גיהינום עלי אדמות כדי להתאחד עם משפחתו. כמי שמכיר את הספר ואת הגירסה המוזיקלית של ג'ף וויין (הנעימות הנפלאות שלו חסרו לי בסרט), רוב השינויים שנעשו נראו לי מוצדקים לאור העתקת העלילה להווה, לרבות אותו קטע ידוע לשמצה בו מכונת המלחמה החייזרית דורכת קודם על הרמיוני ורק אז על רון. המניעים של החייזרים והטכנולוגיה שבה הם משתמשים נשארים מסתוריים וחסרי כל הסבר לאורך כל הסרט. אבל הגישה הזאת עדיפה על המצאת "הסברים" מדעיים בלתי מתקבלים על הדעת. זה גם לא נראה חסר היגיון, מכיוון שהסרט מתואר מנקודת המבט של אדם רגיל וחסר כל ידע מדעי.

ואכן, אין רגיל יותר מריי פריאר (טום קרוז), מפעיל עגורן למחייתו, מכונאי בנשמתו ואבא מחורבן בתחביבו. הסרט נפתח כשריי מקבל למשמרת סופשבוע את שני ילדיו, רובי בן העשרה (ג'סטין צ'אטוויל), ורייצ'ל הקטנה (דקוטה פנינג), המפגינה חכמת חיים כשל עוגית מזל סינית. נראה כאילו הדבר הכי נורא שריי יכול לצפות לו במהלך סוף השבוע הוא ילדים חכמולוגים וחסרי הערכה לאביהם.

כמו בכל פעם בה משהו נורא מגיע לביקור – כמו הבוס בעבודה או החותנת – סופות ברקים מוזרות מסמנות את תחילתו של הקץ. שלא כמו יוצרים אחרים ולהבדיל ממה שנראה בטריילרים, ספילברג לא מתקמצן בהצגת החייזרים ומכונות המלחמה שלהם. המפגש הראשון של האנושות עם החברים-מכוכב-אחר מתרחש מול טנק חייזרי במלוא תפארתו: גורד שחקים מתכתי, בעל שלוש רגליים ותותח קרן-חום ענק, שהיה בקלות זוכה בסקר סצינת ההתעללות הטובה ביותר במבנה ניו-יורקי לא מפורסם. מפגן ההרס והחורבן מרשים ומחריד, והבהיר לי סופית כי לא מדובר בסרט פעולה או מותחן אינטימי, אלא בסרט אימה של ממש.

ריי, שגם במצב רגיל לא יודע מה לעשות עם ילדיו, מוצא את הפתרון המושלם לבעיית מכונות המלחמה הקרבות לביתו: ללכת לשאול את אמא. הוא אורז את שני ילדיו ואת כל אספקת המזון שהכין עבורם, המסתכמת במספר בקבוקי רוטב שהיו במקרר, ויוצא למסע כדי להחזיר את רובי ורייצ'ל לאימם. כיאה לסרט ספילברגי, ריי לא נותן למוות הקרב להפריע לו לעמול על תיקון מערכת היחסים שלו עם הילדים. שנאמר, נפש בריאה בעולם חרב. אבל אל תחשבו שמדובר בטיול אחר צהריים סתמי. משפחת פריאר אינה מתכוונת לצאת פריארית, ואם סוף העולם כבר בפתח, הם לא יפספסו אף אחת מהחוויות הקשורות לכך – היסטריה, התמודדות עם המון זועם, בדידות, ייאוש, רצון להשיב מלחמה וכן הלאה.

ספילברג, כפי שכבר הוכיח בסצינת הפתיחה של 'להציל את טוראי ראיין', אוהב לגרום לקהל שלו להרגיש שהוא ממש "שם", בלב כל אותן התרחשויות טורדות שלווה. די בצרחותיה הבלתי פוסקות של דקוטה הקטנה כדי לזרוע פלצות בלב כל צופה, אבל המצלמה ממקמת את הקהל במרכז ההתרחשויות, כאשר אירוע רודף אירוע כמעט ללא אף רגע של מנוחה. הסרט דומה למסע אלונקות: בזמן אמת רצים, סובלים ולא שמים לב לנופים המרשימים מסביב. רק בראייה לאחור מעריכים את גודל החוויה.

הבחירה בקרוז לשחק את התפקיד הראשי בסרט בעייתית משהו. זה לא שהוא משחק לא טוב, אלא שדמותו הקבועה היא של גיבור שלא נותן לגורל להכתיב לו מה לעשות. לקח לי לא מעט זמן לקבל אותו בתפקיד האדם הממוצע וחסר הייחוד, ולהפסיק לתהות מתי כבר הוא ישלוף זוג משקפי שמש ואקדח ויראה לחייזרים מאיפה מפריש החייזר ריר ירוק, או מה שזה לא יהיה שחייזרים עושים. כשכבר הצלחתי לקבל אותו בתור אדם-סתם, ספילברג החליט שבכל זאת בלי איזה מעשה גבורה קטן אי אפשר, והרס את הקשר החם שנוצר ביני לבין ריי.

תפקידם של שני הילדים במהלך רוב הסרט הוא להיות מעצבנים. ג'סטין הוא בן העשרה חסר הסבלנות שחושב שאביו הוא לוזר כי הוא בורח במקום לעמוד ולהשיב מלחמה, ואילו הילדה המוכשרת דקוטה פנינג משחקת כאן ילדה קטנה והיסטרית, ויש גבול להגדרה של צרחות כמשחק טוב. ההישג היחיד שהיא יכולה (אולי) להתגאות בו הוא שבזמן ההפקה היא קיבלה יותר זמן חיבוקים עם קרוז מאשר קייטי הולמס.

אחת הנקודות הבעייתיות אצל ספילברג, היא, כרגיל, הסוף. 'מלחמת העולמות' מוכיח שספילברג מסוגל להיגמל מהמנהג הנלוז שלו לכלול בסרט לפחות שלושה סופים שונים, אבל דווקא הפעם הצטערתי על כך. הייתי מעדיף שספילברג יציע פרשנות מקורית ומעניינת משלו לסוף המקורי, אפילו במחיר עוד כמה דקות של סרט. וכמובן, סגירת המעגל האישית והקיטשית לא נחסכת מאיתנו. אחרי מסע הייסורים המפרך מגיע קצת מרגוע לנפש הצופה, אבל מצד שני חייבים לתמוה, האם באמת היה צורך שהעולם ייחרב כתרוץ למסע גיבוש משפחתי של אב עם ילדיו? בפעם הבאה אולי עדיף לצאת לדיג. במחשבה שנייה, במקרה של ספילברג אולי מוטב שלא.