האמת שמתחת לפני השטח

במקור: What Lies Beneath
במאי: רוברט זמקיס
תסריט: קלארק גרג
שחקנים: מישל פייפר,
האריסון פורד

חלק א': הכל, חוץ מהסרט

הגורל לא רצה שאני אהנה מ"האמת שמתחת לפני השטח", ואכן, לא נהנתי. כל הגורמים העוינים התאחדו נגדי. מחיר הכרטיס היה כרגיל; הפופקורן היה גרוע; האידיוטים מאחורה היו פעילים במיוחד, ואפילו דיווחו בפלאפון על עלילת הסרט לדודה שלהם בראשון באופן שוטף. בעיה יותר גרועה היתה היה איכות הסאונד. וסליחה אם אני נשמע מפונק. אין כמו סרטי אימה כדי לבדוק את איכות מערכת הקול של הקולנוע. סרטי אימה אמורים להבהיל, כידוע (פרט לכמה בודדים שמנסים להפחיד. אבל נניח לזה). חלק מההבהלה נובע מהבום!. הבהלה מקולות רמים היא רפלקס מולד בבני אנוש (זה לא בדוק, אבל זה נשמע מדעי), וככל שהבום! יותר חזק, ההבהלה יותר יעילה.

בקולנוע שבו צפיתי ב"אמת שמתחת", היו רמקולים עלובים למדי – על סראונד אין מה לדבר – שלא היו חזקים מספיק. אני חושד שגם קירות הקולנוע לא בנויים מבלוקים עמידים לרעש. כך יצא שהלחישות המאיימות שמישל פייפר שומעת – או שנדמה לה שהיא שומעת – בביתה שבורמונט, נבלעו ע"י נביחות כלבים וצרחות ילדים ממרכז חורב שבכרמל. ככה לא רואים סרט מפחיד.

ומה שעוד יותר גרוע: ידעתי את העלילה מראש. וסביר להניח שגם אתם. ל"אמת שמתחת" יש את אחד מהבקרובים האלה שמספרים את כל עלילת הסרט עד חמש דקות לפני הסוף. מי החכם שהמציא את הרעיון, אני לא יודע; אבל כנראה שזה פועל, כי "האמת" זכה – לפחות בארה"ב – להצלחה גדולה, למרות הבקרוב. גם באותן חמש דקות אחרונות לא ממש הופתעתי, כיוון שבטעות קראתי ראיון עם אחד המשתתפים שנעשה לאחר הסרט. מראייני כוכבים הם אנשים מתוחכמים ורבי השראה. אם בסוף הסרט מתברר, נגיד, שהאיש שמגלם האריסון פורד היה בעצם חייזר שהוא מרגל סובייטי, השאלה הראשונה שהאריסון יישאל תהיה "אנחנו לא רוצים להרוס לצופים את הסרט, אבל האם גם בסרטים הבאים שלך תגלם חייזרים שהם מרגלים סובייטיים?"

אוף. שלוש קריאות אוף. נהיה קשה יותר ויותר ללכת לסרט – כל סרט – בלי לדעת את העלילה מראש. רבאק, אם אני ארצה לראות סרט בלי הפתעות, אני פשוט אצפה ב"הנסיכה הקסומה" בפעם ה-32.

למרות הכל, אני חושב שדעתי על "האמת שמתחת לפני השטח" לא היתה משתנה גם אם הייתי רואה אותו בתנאים טובים. אבל לך תדע. אולי אם הייתי צופה בו בתנאים אופטימליים הוא היה מפחיד אותי. אולי אם הייתי צופה ב"חוש השישי" – שגם הוא סרט על רוחות שקטות, אלא שאותו מאוד אהבתי – בתנאים גרועים, עם ידיעה של רוב העלילה מראש, הייתי חושב שהוא סרט גרוע. החיים זה דבר סובייקטיבי, כמו שאמר פעם איינשטיין לאחותו, כמדומני.

חלק ב': הסרט

מישל פייפר ובעלה, האריסון פורד, חיים להם בבית כפרי כלשהו בניו-אינגלנד (האזור רדוף הרוחות ביותר בעולם, מאז שסטפן קינג התחיל לכתוב). דברים מוזרים מתחילים לקרות: מישל חושדת שהשכן רצח את אשתו. חושדת וחושדת וחושדת. בעלה מסרב להאמין. מסרב ומסרב ומסרב. מישל גם חושבת שיש להם רוחות בבית. ויש לה סיבה טובה: הדלת לא נסגרת כמו שצריך.

הדלת נפתחת. מישל קמה וסוגרת אותה. הדלת נפתחת. מישל סוגרת. הדלת נפתחת. מישל סוגרת. אמרו אתם, האם זה נשמע מפחיד? או שמא מעצבן?

את הסרט ביים רוברט זמקיס, במאי מצוין שסובל מגידול ממאיר בבלוטת האגו, מה שמתבטא בין השאר בסרטים ארוכים מדי. אבל מכיוון שהוא במאי כל כך גדול, אין מי שיגיד לו לחתוך את הפעם החמישית שבה הדלת נפתחת מעצמה ואילך, ולגזום מהסרט עוד 10 דקות מהצדדים כדי שהקהל לא ירדם. העלילה הדלילה נמרחת בעזרת הפחדות ישנות ויעילות. כל כך ישנות, למעשה, שהן כבר לא כל כך יעילות. יש אמנם כמה סצנות מצוינות, שרובן מתרחשות באמבטיה של הזוג פורד/פייפר. הייתי מרחיב עליהן את הדיבור, אבל למה להרוס את הסיבה היחידה שנשארה לראות את הסרט?

זמקיס הוא גם במאי מגוון שמנסה ז'אנר שונה בכל פעם. הפעם הוא עושה סרט של היצ'קוק, וכדי שלא יהיה שום ספק בקשר לכך, הוא גם שותל וילון אמבטיה ומשקפת בקטעים הנכונים. לכן גם כל החצי הראשון של הסרט הוא הומאז' (איזה מילה של מבקרי קולנוע. שיחקתי אותה אינטלקטואל) לא מעניין ל"חלון אחורי", והיתר הוא הומאז' (הנה זה שוב!) לא מעניין ל"פסיכו". אולי הסיבה שהוא לא מצליח להפחיד היא שהוא מצטט מדויק מדי. אלפי מבקרי קולנוע, מורים וסטודנטים נזעמים יסתערו על גרוני בגלל המשפט הבא: היצ'קוק כבר לא מפחיד. הוא היה מפחיד בזמנו, אבל היום הוא מפחיד רק קולנוענים. "ליל המסכות: 20 שנה אחרי" הוא סרט מפחיד יותר מ"פסיכו", וסליחה על חילול הקודש. ההפחדות היחידות בסרט שעובדות הן דוקא אלה שהיצ'קוק לא היה מכניס לסרט שלו בחיים.

מישל פייפר נותנת הופעה לא רעה, אבל נראית כאילו היא לקחה שעורי משחק אצל קאליסטה פלוקהארט. היו קטעים שבהם הייתי בטוח שנכנסה בה רוחה של אלי מק'ביל. האריסון פורד, לעומתה, פשוט משחק רע. לא, הוא אף פעם לא היה שחקן שייקספירי. כל מה שנדרש מהאריסון פורד לעשות בסרט כדי להרטיט את לב הקהל הוא לעשות פרצופים של האן סולו וקולות של אינדיאנה ג'ונס. ועכשיו גם את זה הוא שכח איך לעשות? בכל זאת האיש מקבל 20 מיליון דולר לסרט, הוא היה יכול טיפה להשתדל. האריסון כנראה חושב שבגילו המתקדם ומעמדו ההוליוודי הוא קיבל פטור ממשחק. אילו סוכן שחקנים ששהה בקומה במשך 30 השנים האחרונות היה צופה ב"אמת שמתחת" הוא היה שולח את הארי חזרה לנגרות.

אולי אני טועה. אולי אלה הם תנאי הצפייה הגרועים שמדברים מגרוני. קשה באמת להאמין שסרט עם צוות כל כך מרשים יכול לאכזב עד כדי כך, אבל מה לעשות – אני יכול לדווח רק על מה שראיתי. ומה שראיתי הוא סרט משעמם פחד.