איפה הייתם ב-48?

אחרי התלת-מימד, המהפכה הבאה - שאותה אמור להביא "ההוביט" - היא 48 פריימים לשניה. ויש אנשים ששונאים את זה כבר עכשיו

די הרבה דברים שווים-פוסט קרו ביום ומשהו האחרונים, אבל בגלל חגים ומועדים וכאלה לא היה לי זמן לכתוב עליהם. אז תודה לכל מי שיידע אותי במייל או כתב על זה בתגובות.

עשר דקות מתוך "ההוביט" הוקרנו לקהל בכנס CinemaCon ביום שלישי. העובדה הזאת היתה מספיקה בשביל לגרום להתרגשות בפני עצמה, אבל הדגש כאן לא היה על התוכן של הסרט, אלא על האופן שבו הוצג. "ההוביט" לא רק מצולם בתלת-מימד, אלא ב-48 FPS, או בעברית, 48 פריימים לשניה. וזה חדש.

סרטי קולנוע הוקרנו עד היום בקצב של 24 פריימים לשניה. זה הספיק לנו במשך מאה שנה. רוב האנשים לא מתלוננים על כך שקצב הפריימים בסרט לא היה מספיק גבוה. ובכל זאת, יש לעניין הזה חסרונות. 24 פריימים לשניה לא מספיקים כדי לעקוב אחרי תנועות מאוד מהירות; מרגישים את זה בעיקר בסצינות שבהן המצלמה נעה, בעיקר אם יושבים קרוב למסך, בעיקר בתלת-מימד. במקום תנועה חלקה, התמונה "קופצת" באופן מעצבן. ואם אתם אומרים עכשיו שראיתם סרטים כל החיים שלכם ואין לכם מושג על מה אני מדבר – גם זה מובן.

בכל אופן, עכשיו כשממילא בתי הקולנוע עברו להקרנה דיגיטלית, אין שום סיבה עקרונית, מלבד המסורת, להיצמד למספר הקדוש של 24 תמונות לשניה. אנשים שאומרים להבין משהו בתחום – בינהם ג'יימס קמרון, ואם יש מישהו שאני סומך עליו בעניין חידושים קולנועיים, זה הוא – טוענים שהעתיד נמצא ב-48. פיטר ג'קסון מסכים איתו, ואת "ההוביט" צילם באופן הזה. אוקיי, נשמע מגניב. תהיה תנועה חלקה יותר, ואולי אפילו סצינות של מצלמה רועדת ייראו סוף סוף ברורות. אבל זה לא באמת שינוי כל כך גדול, נכון?

עכשיו מגיע הקטע שבו אנחנו ניזונים משמועות. אני לא ראיתי את הקטעים שהוקרנו ב-48 פריימים לשניה. אבל כל מי שנכח בהקרנה ההיא – ושפירטו את דעתם על פני האינטרנט – מסכימים שמדובר בשינוי עצום, לפחות כמו המעבר לתלת-מימד. הבעיה היא שרבים מהם טוענים שהשינוי הוא לרעה.

לתלת-מימד לקח זמן עד שהפך מ"עתיד הקולנוע" לדבר מעצבן שכולם שונאים. ל-48FPS, מתברר, לא תהיה שום תקופת חסד. 10 דקות הספיקו בשביל חלק מהצופים להכריז שלמהפכה הזאת הם לא מצטרפים. מצד אחד, ג'פרי וולס, שרחוק מלהיות מעריץ של שר הטבעות, של תלת-מימד או של החיים בכלל, נשפך על הפורמט החדש כמו ילדה בת 12 על "דמדומים". אני לא חושב שקראתי אי פעם משהו שלו עם כל כך הרבה מילים כמו "Astonishing" ו"Game-Changing". דווין פרצ'י, לעומת זאת, שנא (כמעט) כל רגע. צילומי ההליקופטר האופייניים של נופי ניו זילנד הפילו את הלסת שלו לרצפה, אבל כל היתר נראה, לטענתו, כמו תכנית טלויזיה משנות השבעים. גם אחרים מסכימים ש-48FPS אמנם גורם לתלת-מימד להיראות נהדר, אבל "נראה כמו טלויזיה".

מכיוון שכאמור, אני לא ראיתי את זה, אני יכול רק לנחש למה שינוי כזה קטן, לכאורה, גורם לחוויית צפיה שונה באופן כל כך קיצוני. יכול להיות שמדובר רק בעניין של הרגל? כולנו ראינו סרטים ב-24 פריימים לשניה כל חיינו. יכול להיות שאנחנו פשוט רגילים להתייחס למשהו שמהבהב 24 פעמים בשניה (גם אם לא מודעים לזה ישירות) כ"קולנועי", ותמונה חלקה יותר – גם אם, אובייקטיבית, היא איכותית יותר – נראית "לא מתאימה" ו"טלוויזיונית"? או שיש משהו יסודי יותר במספר הפריימים הגבוה יותר שחושף את הזיוף שבתמונה? האם אפשר כבר להדפיס חולצות "אנטי-48" לשנה הבאה? והאם סרטים כמו "ההוביט", שצולמו ב-48 פריימים לשניה, ייראו "טלוויזיוני" גם כשיוקרנו באופן סטנדרטי?

אין לי מושג. יהיה מעניין לגלות.