ביקורת: וויפלאש

הסרט שבו כל סולו תיפוף הוא אינטנסיבי יותר ממרדף מכוניות, וג'יי. קיי. סימונס מאיים להוציא את הראש מהמסך ולטרוף אתכם
שם רשמי
וויפלאש
שם לועזי
Whiplash

נורא כיף לצפות באנשים שממש טובים במה שהם עושים. ולא משנה מה זה: התעמלות קרקע, ‏רכיבה על אופני הרים, סריגה אקסטרימית. אנשים שעושים כלאחר יד, באינסטינקט, דברים שאני ‏ואתם לא הייתם חולמים לעשות, ואז מנסים לעשות עוד יותר. אבל להתלהבות מהצפיה באנשים ‏הכי טובים בעולם נלווה תמיד צל: הידיעה שכדי להגיע להישגים האלה האיש הזה כנראה הקריב ‏את חייו. פשוטו כמשמעו. יש המון אנשים שמשחקים נגיד, שחמט, וחלקם ממש טובים בזה. הדרך ‏היחידה להיות יותר טוב מכולם, הכי טוב בעולם, היא לחיות שחמט, לנשום שחמט, לשתות שחמט ‏ולהשתין שחמט; זה הדבר שעליו אתה חושב כשאתה קם בבוקר והדבר שעליו אתה חולם בלילה. ‏כדי להיות הכי טוב בעולם בשחמט צריך לוותר כמעט על כל דבר בחיים שאינו שחמט. אותו הדבר ‏לגבי טניס או סטארקראפט. כל מתעמל שזוכה במדליה אולימפית הוא אדם שיש לו מעט מאוד ‏חיים שאינם קשורים ישירות להתעמלות. והכי טראגי: שעל כל אדם אחד כזה יש כמה אנשים ‏שמקריבים את כל חייהם, ובכל זאת לא הופכים להכי טובים בעולם. הם רק ממש ממש מעולים ‏בזה, הלוזרים.‏

אנדרו (מיילס טלר) יודע מה הוא עומד להיות: הוא יהיה מתופף הג'אז הטוב ביותר אי פעם. כבר ‏עכשיו הוא טוב מספיק כדי להתקבל לאקדמיה יוקרתית למוזיקה בניו יורק – הישג משמעותי בפני ‏עצמו; הוא טוב מספיק אפילו כדי להגיע אל תזמורת הג'ז הייצוגית של בית הספר. אבל זה לא ‏מספיק; הוא רוצה להיות גדול באמת. הוא רוצה להיות כמו באדי ריץ'. והעובדה שלרוב האנשים ‏בעולם אין שום מושג מי זה באדי ריץ' לא מטרידה אותו. לאנדרו אין חברים, כי לטענתו זה בזבוז ‏זמן; הוא הולך לפעמים לסרטים עם אבא שלו, אבל כמעט כל יתר זמנו מוקדש לתופים. הוא צריך ‏להתאמן עד זוב דם כדי שיהיה לו סיכוי להרשים את אלוהים.‏

אלוהים הוא מורה באקדמיה למוזיקה, מורה אגדי כל כך שאפילו המורים האחרים נרתעים מפניו. ‏הוא יישות כל כך ידועה שבמשך חלק גדול מהסרט איש אינו הוגה אפילו את שמו: אם אומרים ‏‏"הוא", כולם יודעים למי אתה מתכוון. אלוהים – אוקיי, למעשה השם הוא פלטשר, ומגלם אותו ג'יי. ‏קיי. סימונס – הוא לא אל רחום. הוא התגלמות כל רס"רי המשמעת, כל המורים המתעללים, כל ‏המפלצות וכל הרודנים. תשמיע צליל בלתי מכוון אחד, והוא יטרוף אותך חי. תטיל בו ספק, והוא ‏יפרק אותך לחתיכות. פלטשר הוא לא סתם חיה טורפת חסרת אבחנה: הוא לא כועס וצועק ‏באקראי. ההתעללות הנפשית שהוא מעביר את התלמידים שלו שיטתית ומכוונת מטרה.‏

אם אתם מצפים לסרט מחמם-לב על מורה שבהתחלה קשוח אל התלמיד, אבל לאט לאט נבנית ‏בינהם ידידות אמיצה, תשכחו מזה. "וויפלאש" הוא לא סרט כזה. הוא דומה יותר למותחן מורט ‏עצבים מאשר לדרמה מוזיקלית. המוזיקה היא לא דבר שקורה ברקע של הסרט, והיא לא הקלה – ‏היא הכל; כשכל הקשה לא נכונה היא גורלית. הקטעים המוזיקליים ב"וויפלאש" אינטנסיביים יותר ‏מכל מרדף מכוניות שראיתי השנה. פלטשר הוא דמות יותר מאיימת מכל רוצח סדרתי שראיתי ‏לאחרונה. והאופן שבו אנדרו מתמודד ומחזיר מלחמה הופך את הסרט לדו-קרב מרתק.‏

חלקים גדולים מהסרט מתרחשים בחדר החזרות המואפל, עם תאורה מינימלית שמצמצמת ‏את ‏העולם של אנדרו לשני דברים בלבד: התופים, ואל הנקמה הזועם שחודר אל התמונה ומאיים ‏לאכול לו ‏את הראש. ‏יש בסרט שחקנים אחרים, אבל רובו הגדול מורכב משני אנשים בלבד – מיילס ‏טלר וג'יי. קיי. סימונס. והם נהדרים. כולם מדברים על סימונס, שאחרי שיקבל את האוסקר על ‏הסרט הזה, אולי אנשים סוף סוף יבינו שהוא לא כתב את "הארי פוטר". כל זה בצדק מוחלט, אבל ‏הדמות של סימונס היא למעשה הקלה מבין השניים: אחרי הכל, לא קשה למשוך תשומת לב ‏כשאתה צועק, מתפרע ולועס את התפאורה. (אגב, אם סימונס יקבל אוסקר, אני מקווה שהוריד ‏המופלא שמזגזג במעלה צד שמאל של המצח שלו יקבל לפחות מועמדות על שחקן משנה. מגיע ‏לו). מי שעושה את העבודה הקשה באמת בסרט הוא טלר, שחקן שעד היום לא השאיר עלי שום ‏רושם מיוחד. הוא זה שצריך לעמוד שם ולספוג, ורוב הזמן לא להגיב, ובכל זאת להכניס אתכם ‏לעורו. והוא עושה את זה בהצטיינות. שלא לדבר על העובדה שהוא גם מתופף כמו משוגע. ‏

מתבקש להשוואת את "וויפלאש" ל"ברבור שחור". הם עוסקים בנושא דומה – ההקרבות ‏שאנשים ‏עושים בשביל להצטיין בתחומם. וכמו ש"ברבור שחור" הצליח לרתק גם ‏אנשים שאין להם ‏שום מושג בבלט, לא צריך לדעת שום דבר על ג'אז כדי להיות מרותקים ל"וויפלאש".‏ אני לא שומע ‏ג'אז, לא אוהב ג'אז ולא מבין ג'אז, וזה לא הפריע לי לשבת על קצה הכיסא לאורך כל הקטעים ‏המוזיקליים בסרט – אם כי לאוזני, לא יכולתי להבחין בין הרגעים שבהם אנדרו מתופף, לכאורה, ‏איום ונורא (לפחות על פי פלטשר), לבין הרגעים שבהם הוא מצטיין. אני לא יודע אם הייתי אמור ‏לשים לב להבדל. בלי שום אפקטים ממוחשבים, בלי הזיות פסיכוטיות וגימיקים של סרטי אימה, ‏‏"וויפלאש" הוא חזק ומדויק יותר מ"ברבור שחור".‏

‏"וויפלאש" הוא סרט מדהים. אין לי מושג מי זה הבמאי דמיאן שאזל או מאיפה הוא הגיע. אבל זה ‏בנאדם שבאמת יודע מה הוא עושה. הוא עשוי להיות הכי טוב בעולם יום אחד.‏