אז מי ניצח בקרב על הבית הלבן? שני סרטי בית-לבן יצאו השנה, בהפרש של חודשים ספורים זה מזה, ושניהם נראים כמעט זהים: טרוריסטים תוקפים את הבית הלבן, לוקחים בשבי את הנשיא ובני ערובה נוספים, והיחיד שיכול להציל אותם ואת העולם הוא גיבור בודד אחד סטייל ג'ון מקליין שמסתובב בבניין. הדרך היחידה להבדיל בין שני הסרטים על פי הטריילרים היא הליהוק: ב"המטרה: הבית הלבן" הנשיא היה ארון אקהארט, הגיבור היה ג'רארד באטלר, והבמאי היה אנטואן פוקואה. ב"וושינגטון על הכוונת" הנשיא הוא ג'יימי פוקס, הגיבור הוא צ'אנינג טייטום, והבמאי הוא רולנד אמריך. אז, אחרי צפיה בשני הסרטים, איזה משני התאומים הוא המוצלח יותר?
לאחר שהתפזר האבק הממוחשב, התברר שהתוצאה היא אפס אפס. "המטרה: הבית הלבן" היה אקשן גנרי וסתמי. "וושינגטון על הכוונת" – גם. ההבדלים בינהם לא מצדיקים אפילו את הניסיון לזכור איזה מהכותרות בעברית שייכת לאיזה סרט. הדמיון בינהם מדהים: לא רק נקודת הפתיחה, אלא גם נקודות מפתח בהמשך הסיפור הן זהות בשני הסרטים. הצמד הזה יכול לשמש כמקרה מבחן: האם זה נכון שתסריטים בהוליווד נכתבים לא על ידי אנשים, אלא על ידי נוסחאות? התשובה, מתברר, היא כן. עובדה ששני אולפנים שונים בשני סרטים שונים הגיעו כמעט בדיוק לאותה תוצאה. ההבדל המהותי היחיד בין הסרטים הוא רמת האלימות: "המטרה: הבית הלבן" היה סרט מדורג R, שהתענג על דם, סכינים ושבירת עצמות. "וושינגטון על הכוונת" הוא סרט אקשן מהזן הסטרילי יותר, שבו המון אנשים מתים, אבל אף אחד לא מדמם. יש בו גם פחות שוטים של דגלי אמריקה מתנופפים בהילוך איטי.
אפילו אם לא ראיתם את סרט הבית-הלבן-מותקף הקודם, תדעו בדיוק מה הולך לקרות בסרט. צ'אנינג טייטום הוא מאבטח שמגיע לראיון עבודה בבית הלבן, עם הבת שלו, שכועסת עליו וקוראת לו בשמו הפרטי. היא, אגב, התאמנה במשך שבועות בניפנוף דגלים. לא יודע מה פתאום גרם לי לציין את העובדה הזאת. במקרה, בדיוק בזמן הביקור מתחוללת מתקפת טרור על מונומנט וושינגטוני אחר. הנשיא וצוותו מובהלים אל המרתף הסודי של הבית הלבן, ואז, לא תאמינו מה קורה (כלומר תאמינו, וגם תראו את זה מגיע קילומטר מראש, אבל היי, כאן אין ספוילרים). אותם טרוריסטים חשבו על הכל וצפו מראש את כל האפשרויות – כמעט כאילו היה להם מידע פנימי! – אבל הם לא בנו על דבר אחד: הנוכחות של ג'ון מקליין. סליחה, ג'רארד באטלר. סליחה, סטיבן סיגל. לא, רגע. מי זה הפעם? אה, כן, צ'אנינג טייטום. הוא נחמד דווקא.
הסרט רוצה להיות הכי פטריוטי בעולם, הכי נכון פוליטית בעולם, ואין מניפולציה זולה מדי או טריק שקוף מדי בשבילו. ג'יימי פוקס הוא לא סתם נשיא ולא סתם נשיא שחור, אלא תואם-אובמה צדיק תמים, בעל כוונות טהורות ורגיש. לאורך הסרט כולם מדברים על הפעילות הצבאית האמריקאית במדינה שנקראת "המזרח התיכון", כי אנחנו הרי לא מזכירים שמות, חלילה.
הסרטים של רולנד אמריך ידועים בזכות שני דברים: סצינות הרס ענקיות ומדהימות, והקטעים הארוכים והמשעממים שבין סצינות ההרס הענקיות והמדהימות. "וושינגטון על הכוונת" הוא סרט נדיר עבור אמריך משום שהוא כמעט נטול הרס בקנה מידה גלובלי או אפילו עירוני. עיצוב הפנים של הבית הלבן אמנם משתנה באופן דרסטי, אבל אף נושאת מטוסים לא מועכת את הבית ושום חללית לא מפוצצת אותו. אם פיצוצים ואנרכיה אתם רוצים, בסרט הזה לא מגיע לאחוז אחד מכמות הכאוס שתמצאו ב"איש הפלדה". עדיין, אפשר היה לצפות מהבנאדם שהקפיא את ניו יורק ב"היום שאחרי מחר" והטביע יבשות שלמות ב"2012", שידע להשתמש באפקטים כמו שצריך. וכאן הוא פתאום לא יודע להתמודד עם כמה הליקופטרים ופיצוצים? כלי הטיס בסרט הזה נראים כאילו הם יצאו מ"מטוסים" של דיסני: לרגע אי אפשר להאמין שהם באמת נמצאים באותו החלל עם הבית הלבן ותושביו. המכות, המרדפים והיריות הם בסדר, אבל הם רק מכות, מרדפים ויריות. משהו חדש?
יש דברים גרועים יותר מנוסחתיות. אז הסרט הזה הוא השידור החוזר המי יודע כמה של "מת לחיות"? בסדר, "מת לחיות" היה אחלה סרט. "וושינגטון על הכוונת" הוא ממש לא סרט האקשן הכי גרוע שתראו, אבל זה אולי סרט האקשן הכי גנרי, הכי צפוי ומובן מאליו שתוכלו למצוא. בתחום האקשן הדבילי הוא לגמרי בסדר, אבל מה אם אני צריך קצת יותר מ"בסדר" כדי לטרוח לצאת מהבית? גימיק מספיק חזק יכול להפוך סרט אקשן "רגיל" למיוחד, אבל כאן הגימיק היחיד הוא העיסוק בבית הלבן. בשביל אמריקאים זה אולי מספיק. אם אתם לא מזילים דמעה למראה דגל ארצות הברית המתנופף בשקיעה אין לכם מה לעשות כאן.
חששות לגבי ID4 סיקוול
התסריטאי של הסרט הזה משכתב את התסריט של הסיקוול לID4 (שבמקור אמריך והמפיק דבלין עבדו עליו המון זמן)
ג'יימס ונדרבילט כתב את זה?!
אותו ג'יימס ונדרבילט שכתב את "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר, אחד הסרטים הכי טובים אי פעם? מצד שני, אני לא צריך להיות מופתע, ונדרבילט גם כתב את ספיידרמן המופלא.
בסדר, אבל איך התלת-מימד?
(ל"ת)
ביקורת טובה רק תיקון קטן, דורון -
בפסקה: ' "וושינגטון על הכוונת" היה סרט מדורג R, שהתענג על דם, סכינים ושבירת עצמות. "המטרה: הבית הלבן" הוא סרט אקשן מהזן הסטרילי יותר…'
צריך להחליף בין שני השמות.
אגב הטעות שעשעה אותי קצת כי כשכבר הסרט הראשון יצא לפני מספר חודשים חשבתי לעצמי שהמתרגמים היו צריכים להציץ ב"תאריכון סרטים", ולהבין שהשם "המטרה: הבית הלבן" יותר מתאים ל "White House Down" כיוון שיש פה תרגום ישיר לשתי מילים.
טוב, אמרתי שאני מתקשה להבדיל
(ל"ת)
עוד תיקון
מהביקורת הבנתי שוושיגנטון הוא המניפולטיבי יותר,אז יש בו יותר שוטים של דגלי אמריקה.
נהנתי
אז כן, הסרט צפוי, לא חף מקלישאות ומרגעים קיטשיים ומטומטמים, וגם ההתחלה קצת יבשושית, אבל בהמשך הסרט הוא משתפר ויצא שנהנתי. האקשן טוב, השחקנים בסדר והכול עשוי בצורה מכובדת. אפשר בהחלט לראות.
בפילם דראנק הציעו גרסה אלטרנטיבית לסרט
היא… מעניינת.
סרט שבלוני ומעצבן למדי
אבל ג'יימי פוקס ממש מגניב בתור הנשיא. אין ספק שהוא נשיא הרבה יותר מוצלח מהבחור היבשושי מ"המטרה: הבית הלבן".
סרט מטופש ברמות.
בהמטרה: הבית הלבן, הייתה סיבה להאמין שהצבא מנוע מלתקוף כיוון שהנשיא מוחזק כבן ערובה. עוד אפשר לעכל את זה איכשהו, שהגיבור הוא היחיד שיכול לעזור כי הוא מבפנים והוא יעשה להם נינג'ה סטייל.
בוושינגטון על הכוונת, הנשיא נמצא מחוץ לבית, הוא הצליח לברוח מידי החוטפים ונמצא על המדשאה, ולא רואים שום מסוק\קומנדו\וכיוצא בזה שמנסים לעזור לו .
הדבר היחיד שעשו חוץ מלצפות בשידורי החדשות ולהידהם (ברצינות? סגן הנשיא צריך לצפות בחדשות? אין להם צלמים צבאיים ומסוקים שחגים מעל שמראים את הנתונים במסך שמתאים למלחמה ולא בצג טלוויזיה?), היה לשלוח טנק בודד לשבור את הגדר, שגם חטף RPG מהגג (רואים שם את ה"רעים" מכוונים RPG, אבל איפה הצלפים או המסוקים שיורידו אותם?) הטנק מושבת ב10 שניות ונשאר תקוע בתוך הגדר, ובזה נגמר ניסיון ההצלה.
באמת אפשר להאמין שככה ישאירו את הנשיא לברוח על המדשאה במשך 15 דקות?
סרט נחמד
אני חושב שהביקרות קצת קטלה את הסרט,נכון..מדובר בסרט שלא חידש כלום,לא עשה משהו מיוחד וכמעט כל שנייה בסרט ידועה מראש למי שראה אי פעם סרט אימה.
נכון,ראינו כבר לא מעט סרטים כאלה שכמעט שום דבר לא שונה בהם,אבל מצד שני – הסרט לא מתיימר להיות משהו מעבר ולכן הוא דווקא די טוב.
אתה מגיע אל הסרט,יודע בדיוק מה תקבל,הרבה אקשן,טקסטים קלישאתיים (הבחור שמבקש לא לשבור את הריהוט – ראיתי את זה מגיע מקילומטר וחבל שכך,סצינה גרועה),אבל הסרט בסופו של דבר עושה את מה שהוא בא לעשות,להעביר את הזמן בצורה כייפית,מבלי לחשוב יותר מידי,מבלי להיקשר לדמויות יותר מידי.
בנוגע לסרט השני,הסרט עם ג'רארד באטלר היה הרבה יותר טוב,לו רק בגלל שלא היה רגע משעמם שם,פשוט אקשן מטורף.
לסיכום – כשאתה רואה סרט אקשן,אתה יודע שזה כל מה שתראה,אקשן.