רק כלבים רצים חופשי

במאי: ארנון צדוק
תסריט: אסי דיין
שחקנים: איילת זורר, ליאור אשכנזי, נטע גרטי, אלון אבוטבול, אליענה בקייר

לפני הצפיה בסרט, השם 'רק כלבים רצים חופשי' עלול להישמע קצת טיפשי (שלא להזכיר לא נכון תחבירית), אבל אחרי הצפיה יתברר לכם שהוא ממש טיפשי. הסרט נפתח באפיגרף – אחד מאותם ציטוטים ממשהו שמישהו חכם אמר פעם, שאמור לעזור למקם את האמירה של הסרט בהקשר מסוים, או סתם לגרום לו להיראות מתוחכם: "במקום בו אני חי, רק כלבים רצים חופשי – אסי דיין". הבעיה היא שאסי דיין הוא זה שכתב את התסריט ל'רק כלבים רצים חופשי', והמשפט הזה אכן לקוח מתוך משהו שהוא כתב פעם – הסרט עצמו. ככל הידוע לי, זהו הסרט הראשון שנפתח בציטוט מתוך עצמו. לא ידעתי שמותר לעשות את זה. אני חושב שהיה זה דורון פישלר שאמר פעם, "אמור לי את מי אתה בוחר לצטט – ואומר לך מי אתה". והוא צדק, כי אסי דיין הוא אכן אסי דיין.

לזכותו של אסי דיין, הוא אשם רק בתסריט של הסרט. בבימוי אשם ארנון צדוק, ולכו תדעו, אולי הוא הרס את מה שהיה תסריט מבריק, אם כי זה לא נשמע סביר. 'רק כלבים רצים חופשי' עוסק בחתך של החברה הישראלית: החברה הישראלית מורכבת מעורך דין חתיך, מצליח ומוסרי (ליאור אשכנזי), מאשתו העובדת הסוציאלית של עורך הדין (איילת זורר), ומאנשים שאני לא לגמרי סגור על הקשר המשפחתי ביניהם, שחיים בחורבה בשכונת מצוקה. עורך הדין צריך להעיד נגד חבר שלו מהמילואים, שירה בילד פלסטיני בלי סיבה מוצדקת; הנערה משכונת המצוקה (נטע גרטי) חולמת על קריירה כמעצבת אופנה, ומחוזרת על ידי קריקטורה של פושע (אלון אבוטבול); אבא של החבר של עורך הדין, שהוא במקרה גם הלקוח החשוב ביותר שלו, לוחץ עליו לתת עדות שקר; הסוציאלית לוקחת את המצוקתית אליה הביתה, והקריקטורה של הפושע מנסה לפתות אותה באמצעות מגזיני אופנה; אבא (?) של המצוקתית מפוצץ חנות במסווה של פיגוע כדי לקבל את כספי הביטוח; סבא (?) של המצוקתית יושב על עץ וטוען שהוא רובינזון קרוזו. בקיצור, הרבה דברים קורים, ולא ברור לאן הם הולכים עד שהעלילה הראשית מתחילה באמת – מה שקורה בערך רבע שעה לפני סוף הסרט.

לפי רשימת המשתתפים, אפשר היה לחשוב שהסרט הזה הוא שיא היצירה הישראלית של השנה. כמה טוב שזה לא נכון. הסרט הוא דוגמה מצוינת לעליבות שכבר לא מאפיינת את הקולנוע הישראלי: יש לו צילום של טלנובלה, סצינות "אקשן" עם אפקטים מביכים, ובעיקר, משחק משונה מאוד – כאילו כל השחקנים מנסים להבהיר לקהל שהם לא באמת משתדלים.

השיא הוא בדמותו של אלון אבוטבול, ה"פושע", ואחת הדמויות הכי מגוחכות שראיתי אי פעם בסרט רציני. מדובר באדם שמרכיב משקפי שמש כל הזמן, גם בלילה (סימן מובהק לכך שהוא Bad-Ass, כנראה). הוא מין שילוב של הומלס ומאפיונר-על: הוא סוחר בסמים, מסרסר, נוהג במכונית אמריקאית פתוחה אבל גר בפחון על חוף הים. ויותר מכל, הוא שרמנטי. מה זה שרמנטי: מילה אחת מפיו ונשים נמסות (ואז נאנסות, מסוממות ומדורדרות לזנות). רק מה, הרעיון של הסרט לגבי מה שעושה את זה לנשים הוא טון דיבור שנשמע כמו דמותו של "הרע" בתכנית מצוירת לגיל הרך. כשהוא מפתה צעירות תמימות במשפטים מרהיבים כמו "קוראים לך שרה? שם יפה. זה מהתנ"ך, את יודעת?", הוא נשמע חביב ומעורר אמון כמו שמשון, ידידו של יובב, כשהוא מנסה לפתות פינוקיואים חולפים: "פינוקיו, בוא איתנו, אנחנו נעזור לך. אנחנו עכשיו טובים, אנחנו לא נאנוס אותך. נכון יובב?".

לצערי הרב אני חייב לדווח שלנשים בסרט הזה יש אינטליגנציה נמוכה יותר משל טלטאבי, ולכן העסק הזה אשכרה עובד עליהן, מה שמוביל ישירות לסצינת אונס אכזרי. במובנים מסוימים זאת הסצינה הטובה ביותר בסרט, ובלי ספק הזכירה ביותר מתוכו. קל לומר עליה שהיא "אפקטיבית", "עוכרת שלווה" ו"מזעזעת" – כן, היא בהחלט כל הדברים האלה, אבל לזעזע באמצעות אונס זו לא חכמה גדולה במיוחד. נראה אתכם עוכרים שלווה בסצינה של אכילת עוגיות, ואז נדבר. זאת גם אחת הסצינות המושקעות ביותר בסרט מבחינת "שנינויות" בעריכה, כולל האפקט הידוע (ועוכר השלווה) של שיר יפה ועצוב על רקע אלימות מזעזעת, בנוסח 'החיים על פי אגפא' – מה ששוב מראה שאסי דיין הוא האמן הנערץ על אסי דיין (וארנון צדוק). סצינת האונס גם ארוכה ומפורטת באופן באמת מיותר – במאים שמתעכבים ומשתהים ומדגישים סצינות כאלה נותנים לי תמיד את ההרגשה כאילו הם נהנים מהעניין הזה קצת יותר מדי.

אז בשביל מה כל זה היה טוב? ובכן, הסרט לא סתם עוסק בכל מיני דברים שקורים לכל מיני אנשים, הו לא! הסרט הזה עוסק בנו. בי, בכם, ובכל המשפחתכם. בחברה שלנו, במדינה שלנו, ובמה שקרה לנו, כעם, וכמדינה, ועל דמותו של הגבר הישראלי, ש… איבדה את… כלומר, השחיתות הפושה… אמ. טוב, האמת שאין לי שמץ של מושג מה הסרט מנסה להגיד על מצבה של המדינה, חוץ מזה שהכל חרא. אבל הוא בלי ספק מנסה, דבר שאפשר להסיק מרמזים דקיקים שמפוזרים לאורכו – למשל, כל העסק של הילד הפלסטיני המת שלא קשור לעלילה הראשית בשום צורה, או דלת חדר מלון שעליה מודבק המספר "1948" בספרות ענק שלא מזכירות שום מספר חדר בשום מלון שראיתי אי פעם.

אל תלכו לראות את 'רק כלבים רצים חופשי', הוא גרוע. אני חושב שמבקר הקולנוע ר. פיש ניסח את זה היטב, כשכתב, "אל תלכו לראות את 'רק כלבים רצים חופשי', הוא גרוע".