ביקורת: הזאב מוול סטריט

פרוע ואנרגטי ומשתולל ומגעיל ומצחיק נורא ועושה את זה לאורך מאה ושמונים דקות.

כמה עובדות על "הזאב מוול סטריט":‏

א.‏ זה סרט בבימויו של מרטין סקורסזה.‏
ב.‏ זה סרט בכיכובו של לאונרדו דיקפריו.‏
ג.‏ הוא מבוסס על סיפור אמיתי.‏
ד.‏ הוא עוסק בקורותיו של ברוקר בוול-סטריט.‏
ה.‏ הוא נמשך שלוש שעות. בלי עיגול למעלה. 180 דקות מאוד לא תמימות.‏

על פי כל הנתונים האלה, אפשר היה להגיע למסקנה ש"הזאב מוול סטריט" הוא סרט ארוך כבד, ‏ארוך, חשוב, רציני, ארוך וארוך, עם מוסר השכל. כלומר בדיוק ההיפך המוחלט ממה שהוא באמת: ‏סרט פרוע, אנרגטי, משתולל, מצחיק נורא וחסר בושה. "חסר בושה" לא במובן שהוא מעז לומר ‏‏"פאק" מספר מסוים של פעמים (ברצינות, אנשים עוד סופרים את הדברים האלה? בני כמה ‏אתם?), אלא במובן שהוא כולל סצינות של כמויות אדירות של סמים, דחיפת נרות לתחת ובליעת ‏חיות ים. וכל זה מבדר בטירוף. ארוך? כן, עם הנתון היבש על ארכו של הסרט אי אפשר להתווכח, ‏אבל אני נשבע שהיה הרבה יותר קל לצלוח את כל שלוש השעות של "הזאב מוול סטריט" מאשר ‏את "ההוביט". בין כל המאה ושמונים אין דקה אחת משעממת. ‏

וזה די מדהים, משום שאם מנסים לענות על שאלות בסיסיות כמו על מה הסרט הזה, מגלים שיש ‏בו מעט מאוד עלילה. על מה בעצם אנחנו מדברים כאן? הסרט עוסק בעלייתו ועלייתו של סוכן ‏בורסה. הוא מגיע לוול סטריט, תמים יחסית ועני למדי, ביום שבו השווקים ‏מתרסקים; הוא בונה ‏את עצמו מחדש, באמצעים כשרים פחות או פחות, ונהיה עשיר. אחר כך הוא נהיה יותר עשיר, ‏אבל מיד לאחר מכן הוא נהיה ‏באמת עשיר במידה מגעילה. את העושר שלו הוא מוציא על דברים ‏חיוניים כמו אישה יפה להדהים, ‏סמים מסוגים ומינים שונים ומגוונים, מכוניות מרהיבות וזונות. ‏

אלא מה, הסצינה בתחילת הסרט שבה דיקפריו יוצא לארוחת צהריים עם הבוס מתיו מקונוהי, ‏שמתנהג כמו מר מיאגי נטול מוסר, היא מבדרת כמו אני לא יודע מה. הסצינה שבה הוא ואנשי צוותו ‏דנים באריכות בטכניקה, בפרקטיקה ובביורוקרטיה של השלכת גמדים היא מבדרת כמו אני לא ‏יודע מה. הסצינה שבה הוא נפגש עם סוכני ‏FBI‏ על הסירה הפרטית שלו, לשיחה לבבית ושוחד, ‏היא מבדרת קצת יותר מאני לא יודע מה. הסרט הזה פשוט מלא מההתחלה ועד הסוף בסצינות כתובות באופן מלוטש, ‏משוחקות מצוין ומבוימות עד הקצה. מרטין סקורסזה, מי ייתן וייבנה לחיים ארוכים, מביים כל ‏שיחת טלפון באותה ההקפדה של מרדף מכוניות, ואגב כך מזכיר לדייויד או. ראסלים של העולם ‏שמה שהם עושים זה חמוד, אבל הוא היה מרטין פאקינג סקורסזה כשהם עוד לא נולדו. זה ‏סרט של במאי ותיק מספיק כדי להיות מאסטר במה שהוא עושה, ומבוגר מספיק כדי לא לשים קצוץ ‏על מה שאנשים יגידו עליו.‏

כמו כן, לאונרדו דיקפריו. דיקפריו בתפקיד חלאתון בורסה הוא לא תפקיד מפתיע, בזמן האחרון ‏הוא מתמחה בגילום מניאקים, והוא בסדר גמור בזה. והעובדה שהוא גילם את ג'ורדן בלפורט ואת ‏ג'יי גטסבי באותה שנה יכולה להיות בסיס לכמה תזות מתבקשות. ובכל זאת, חשבתי שהקטע של ‏דיקפריו הוא להסתכל ישר קדימה ולהיראות מאוד אינטנסיבי; אף פעם לא חשבתי עליו כעל ‏קומיקאי פיזי מהליגה של ג'וני דפ או ג'ים קארי. אבל כאן, וואו. הדברים שלאונרדו דיקפריו עושה ‏עם הגוף שלו בסצינה אחת שכוללת מדרגות – פשוט, וואו. ‏

ההאשמה הראשית נגד "הזאב מוול סטריט" היא שהוא כיפי וריקני. הסרט הוא שלוש שעות של ‏אנשים רעים עושים דברים רעים. הם בעיקר מוציאים כסף מאנשים תמימים, אבל יש גם חיפצון ‏נשים, גזענות וגועל נפש כללי שפשוט נסחבו על הדרך, כמו עוד לכלוך על כדור בוץ מתגלגל. אבל ‏מה למדנו, אם בכלל? יש מסר? רבים כבר התעצבנו על הסרט וטענו שהוא מהווה לא יותר מ‏תשדיר ‏שירות לאורח החיים המטורף שהוא מפרסם. וזה נכון, הסרט לא מספר לנו בשום שלב ‏שזה לא ‏בסדר, ובהחלט מבהיר שזה הרבה יותר מגניב להיות עשיר מאשר להיות עני. זה לא סרט ‏חינוכי.‏

ואולי בכל זאת, קצת. אנשים מפריחים לאוויר ביטויים כמו "קפיטליזם חזירי" כל הזמן, אבל בדרך כלל, ‏ברוקרים לא נחשבים לסמל הרשע. נכון שהם מעבירים הרב כסף ממקום למקום בלי לעשות שום ‏דבר יצרני, אבל ככה זה, זה פשוט עסקים. זה לא שהם עושים משהו רע, זה רק ביזנס. "הזאב ‏מוול סטריט" תופס אתכם באזניים, מגביר את הווליום ל-11 ומכריח אתכם להסתכל על: זה מה ‏שקורה. זאת החזירות שדיברתם עליה, וחשבתם שאתם יודעים על מה אתם מדברים. אין פה שום ‏דבר תמים ושום דבר בסדר ושום רמה מוסרית שבה אפשר לתרץ את זה ב"רק ביזנס": אלה ‏אנשים רקובים ורעים מהיסוד. הצפיה בסרט היא לפעמים כמו צפיה בסרט אימה על רוצח סדרתי ‏ששוחט אנשים. רק שבמקרה הזה, אתם אלה שנשחטתם. ‏

וחוץ מזה הוא סרט ממש כיפי, כל עוד אתם לא מנסים את זה בבית.‏