ביקורת: מעשה פלאים

ב'מעשה פלאים' יש חירשים, סרטים אילמים, זאבים ושירים של דיוויד בואי - נו, כל החומרים מהם עשויים סרטים ילדים.
שם רשמי
מעשה פלאים
שם לועזי
Wonderstruck

טוד היינס אמר באחד הראיונות ש"מעשה פלאים" הוא כמו "טריפ אסיד לילדים". וזה מעצבן מאוד, כי זה אחד התיאורים הכי טובים שאפשר לקרוא לסרט הזה. אתה לא יכול גם ליצור את הסרט וגם לתת את הביקורת הכי מדויקת עליו, היינס! תשאיר משהו לאחרים! עוד בעיה היא ש"טריפ אסיד לילדים", לא משנה כמה הוא מדהים ומגיע לו שכולם יראו אותו כמו "מעשה פלאים", זה לא בדיוק ז'אנר פופולרי בקולנוע.

"מעשה פלאים" הוא עיבוד קולנועי לספרו של בריאן סלזניק ("הוגו") שעוסק בשני סיפורים מקבילים: אחד מתרחש ב-1927, השני בשנות השבעים, ושניהם מספרים על ילדים שמגיעים לניו יורק במטרה למצוא מישהו – אחת ילדה חירשת מלידה, השני ילד שהתחרש מתאונה. אם זה נשמע לכם יחסית פשוט איפה נכנס האסיד לעניין פה, אז הסיפור של שנות ה-20 מתרחש בשחור-לבן וללא קול, הסיפור בשנות ה-70 נוטה גם הוא לאמצעים דרמטיים אמנותיים של מונטאז'ים או סצנות שלמות ללא התקדמות עלילתית, וכל זה לפני שאנחנו מדברים על הסצנות שלפתע זונחות את שני הסגנונות ומחליטות "פאק איט, בוא נצלם את הסצנה הבאה עם בובות".

אבל "מעשה פלאים" הוא לא אומנותי ופלצני לשם האומנות והפלצנות. הסיפור שלו (שהוא סיפור ילדים לכל דבר ועניין) בהחלט מצדיק את האמצעים האמנותיים שהסרט משתמש בהם, ובתמורה הם מעלים אותו לדרגת יצירת אומנות. הסיפור הפשוט (מאוד) נהפך למשהו יפהפה מבעד לעדשת המצלמה, עם עיצוב תפאורה מדהים, מוזיקה נהדרת ועריכה מטלטלת. גרסה "פשוטה" יותר של הסיפור הייתה אולי יותר נגישה, אבל היא הייתה מפספסת משהו שהעריכה הייחודית והבחירות של הבמאי הצליחו ליצור.

סרט שכזה, שהולך בין הקו הדק של האזוטרי והנגיש, היה יכול לצאת רק תחת ידו המיומנת של טוד היינס – אחד הבמאים עם הפער הכי גדול בין היכולות שלו לקהל המעריצים שלו. מדובר בקולנוען מבריק, שיודע לפרק ז'אנרים, לשחק עם הקולנוע  ולספר סיפורים חכמים שאין דומים להם ובכל זאת אין ממש אנשים שצועקים איפה האוסקר שלו. אולי זה בגלל שלמרות שהוא היה מחלוצי הקולנוע הלהט"בי של שנות ה-90,  הוא לא פרובוקטור מספיק בשביל הקהל הקיצוני ולא סנטימנטלי מספיק בשביל הקהל הרגשני; תקשורתי מדי בשביל קהל הארט האוס ומוזר מדי בשביל הקהל הרחב. נופל בין הכיסאות, בקיצור. זה לא שאין לבן אדם הערכה, אבל לעומת במאים אחרים משנות ה-90, היינס כמעט ולא משתתף בשיחות "הבמאים הגדולים ביותר", למרות שיש לו את הרזומה לגבות את המחשבה הזאת. יש משהו כל כך ספציפי בסרטים שהוא עושה שמאוד קל להעריך אותם אבל קל פחות לנצור אותם ללב או לצעוק את שבחם שנים על גבי שנים.

אבל רק היינס, עם ההליכה על חבל דק בין האומנותי למסחרי, היה יכול להעלות את "מעשה פלאים" לשיאים שהוא מגיע אליהם. הדרך שבה הוא משתמש באמצעים אומנותיים דווקא בשביל לחבר את הקהל הרחב לסיפורים שלו ולא כדי להרחיק אותם הוא זה שנותן לסרט, שלדעתי הוא הסרט הארוך הטוב ביותר שלו עד כה, את הגדולה שלו. יש הרבה סרטי ילדים נפלאים, אבל "מעשה פלאים" הוא סרט שאם הילד הנכון יצפה בו הוא יכול להעשיר את עולמו של הילד בצורה שסרטים אחרים פשוט לא יכולים. גם כאן יש מסרים על חברות ואהבה, נכון, אבל הם מוצגים בצורה הרבה יותר מחוכמת ועדינה; כזאת שצריך לנתח לאחר הסרט ולחשוב עליה ושיכולה להישאר איתך זמן רב אחרי הצפייה.

נקודת חולשה אחת שיש לסרט נמצאת בגזרת המשחק. טוב, אולי לא חולשה כמו אכזבה: זה לא שהמשחק גרוע – אבל אחרי שסרט אחר סרט היינס מנפק הופעות קולנוע לדורות, ל"מעשה פלאים" חסר הופעה שכזאת. ג'וליאן מור (משתתפת קבועה בסרטיו של היינס) עושה תפקיד משני וקצר, מישל וויליאמס עושה תפקיד אפילו קצר מזה, והילדים בסרט בתפקידים הראשיים הם טובים ממש (בין הסרט הזה ל"חברי הדרקון אליוט", אוקס פייגלי מסתמן כאחד השחקנים הצעירים המוכשרים שיש, ובטח כאחד עם בחירות סרטים מוצלחות ביותר) אבל לא מגיעים לגבהים של ענקי המשחק.

"מעשה פלאים"  הוא סרט שצריך להמליץ עליו בחום כמו שצריך להזהיר לגביו. הוא מעשה פלאים בפני עצמו, אבל אני פוחד שיהיו אנשים שיחזרו מהסרט עם גבה מורמת. זה סרט שהוא סטנדרטי מאוד מצד אחד וארט האוס-י מאוד מצד אחר. בשבילי הוא הצליח למצוא את האיזון הנכון בין השניים, אבל אני לא אתפלא אם אחרים ימצאו אותו פשטני מדי או משעמם מדי. ובכל זאת, מדובר בסרט מתוק, מלא אהבה, שעושה משהו קצת אחרת ושכיף ליפול בקסמיו.