מזל טוב מאדרפאקרס: ראיון עם יוצרי "כלבת"

אהרון קשלס ונבות פפושדו מספרים על סרט האימה הישראלי הקטן שכבש את העולם, פסטיבל אחרי פסטיבל

הראיון הזה התפרסם במקור אתמול, במוסף התרבות החדש של מעריב, 'ז'ורנל' (אה, אגב: יש למעריב מוסף תרבות חדש בשם 'ז'ורנל'. ואני כותב שם). הגירסה שמובאת כאן היא הגירסה המקורית והמלאה של הראיון, הארוכה ושונה מעט מזו שהתפרסמה בעתון. בנוסף, כמה דברים התעדכנו מאז אתמול. ניפגש שוב בתחתית הפוסט.

קשה לתפוס את נבות פפושדו ואהרון קשלס. בחודשים האחרונים הם צברו עשרות אלפי מיילים ‏של טיסות לכל רחבי העולם. כשהם לא מטיילים בין פסטיבלים בינלאומיים הם עובדים בארץ על ‏הפיצ'ר הבא שלהם. יומיים לפני שהם ממריאים לטקסס, הם מצאו זמן לדבר קצת על הטירוף שהם ‏אחוזים בו בשנה האחרונה. לטירוף יש שם, "כלבת", והוא הסרט הישראלי המצליח ביותר בעולם ‏השנה.

זה לא היה קל. פפושדו וקשלס, מבקר הקולנוע של "רייטינג" לשעבר, יצרו את מה שנחשב לסרט ‏האימה הישראלי הראשון. "כלבת" צולם במשך חודש, בתקציב זעיר וכמעט ללא תמיכת קרנות (קרן רבינוביץ' הצטרפה למימון הסרט בשלב מאוחר יחסית), ‏בהשתתפות אניה בוקשטיין, ליאור אשכנזי ומנשה נוי, שעבדו כולם "כמעט בהתנדבות" לפי הגדרת ‏היוצרים. בניגוד למקובל, הסרט הגיע להקרנות מסחריות בארץ לפני שהוקרן בפסטיבלים בחו"ל. ‏הוא זכה להרבה תשומת לב תקשורתית בזכות הראשוניות שבו, אבל נתפס כאכזבה קופתית. ‏‏"יומיים לפני שהסרט יצא קיבלנו את הגבלת הצנזורה לגיל 18 ומעלה, שזה גזר דין מוות בקופות. ‏בסוף השבוע שבו הסרט יצא היתה השריפה בכרמל. זה היה ברוך אחרי ברוך ‏אחרי ברוך", נזכר קשלס.‏

חלק מהבעיה היא שאפילו בז'אנר שלו, "כלבת" אינו סרט למתחילים. הוא מתחיל כמו סרט סלאשר ‏קלאסי: קבוצת צעירים הולכת לאיבוד ביער שבו מסתובב רוצח פסיכופט. אבל הנוסחה נשברת ‏מיד: לאורך כל הסרט, הרוצח למעשה לא רוצח אף אחד, מה שלא מפריע לגופות להיערם. ‏ה"כלבת" – הקנאה, שנאת האחר והקטנוניות שמובילה לאלימות, עוברת בין הדמויות בסרט ‏שמחסלות זו את זו. את הקריצה והעיקום של מוסכמות הז'אנר יכול להבין רק מי שכבר ראה כמה ‏סרטי אימה בחייו.‏

לא יותר מפנטזיה אינפנטילית

הסרט הביא בסופו של דבר לבתי הקולנוע כ-30 אלף צופים בארץ, מספר לא גדול, בעיקר ‏בהשוואה ללהיטים כמו "הערת שוליים" שהביא מעל מאתיים אלף צופים. "ברור שהתאכזבנו", ‏אומר פפושדו. "כמו כל יוצר, ציפינו ליותר. בדיעבד, כשעצרנו ‏לחשוב, גילנו שבעצם יצאנו די ‏מרוצים: סרטי אימה בארץ – אפילו להיטים ענקיים בחו"ל, כמו סדרת 'המסור' – בקושי מגרדים ‏את ‏ה-10,000 צופים. אז שסרט ישראלי יפרוץ את הסכומים האלה – זה לא רע בכלל".‏

אבל אולי הנקודה הכואבת ביותר היתה המפגש של "כלבת" עם המבקרים בארץ. היו רבים ‏שהחמיאו לסרט, אבל אלה היו הביקורות השליליות שעוררו את מרבית ההדים. כמה מבכירי ‏המבקרים בארץ קטלו את הסרט באכזריות. מאיר שניצר כתב על הסרט שהוא "משווק עצמו כסרט ‏אימה, למרות שלא נכללת בו ולו שנייה אחת של הפחדה מכל סוג ‏שהוא… אין בו סיפור, הצילום ‏מחריד, העריכה אינה מוסיפה לו נקודות בסולם השנינות, והמשחק ‏אוי ויי". שמוליק דובדבני ב-‏ynet‏ הגדיר אותו: " לא יותר מפנטזיה אינפנטילית שעשויה לשעשע במקרה הטוב את בני ה-16".‏

קשלס: "בואו נהיה כנים – ביאסו אותי לאללה כמה מהביקורות בארץ. התבאסנו. בכינו. אף יוצר ‏שיגיד לך שלא אכפת לו מביקורות לא אומר את האמת: אין דבר שובר לב יותר מלקבל קטילה על ‏בייבי שהשקעת בו שנים של עבודה. מחלק מהביקורות קיבלנו את ההרגשה שלא מדברים על ‏הסרט עצמו, אלא סוגרים איתי חשבונות, או כועסים עלינו על עצם העובדה שהעזנו לעשות ‏סרט ‏אימה בארץ".

המגפה העולמית

היה נדמה שסרט האימה העברי עומד להיקבר בתולדות הקולנוע הישראלי כקוריוז חד פעמי. אבל ‏כמה חודשים אחרי שירד מהמסכים, הגיעה נקודת המפנה, כשהסרט התקבל ל"פנטספורטו", ‏פסטיבל סרטי הפנטזיה של פורטוגל. "מאוד חששנו. זאת היתה ההקרנה הראשונה שלנו בפסטיבל ‏בינלאומי" מספר פפושדו. "מהתגובה של הקהל היינו בשוק. קהל של 400 איש, אף אחד מהם לא ‏מבין מילה בעברית, היה ‏פשוט באקסטזה על הסרט. צעקו, מחאו כפיים, ואני ואהרון התחבאנו ‏בכסאות שלנו. זאת חוויה אחרת לגמרי".‏

‏"כלבת" יצא מפורטוגל עם פרס המבקרים, וכאן התחיל מסע בין פסטיבלים שעדיין רחוק ‏מלהסתיים. בפסטיבל אדינבורו קיבל הסרט את פרס חביב הקהל. בפוצ'ון שבקוריאה הוא זכה ‏בפרס חבר השופטים. פפושדו כבר מתקשה לספור את הפסטיבלים: "היינו בפורטוגל, טרייבקה, ‏קוריאה, קנדה, לונדון, גרמניה, עכשיו טקסס… עד סוף השנה הסרט יהיה בערך ב-40 פסטיבלים ‏בעולם, לא כולל פסטיבלים של סרטים יהודיים וישראליים. בקנדה, באולם של 750 איש, עולה מנהל הפסטיבל על הבמה וצועק בעברית 'מזל טוב מאדרפאקרס!!!'‏".‏

לאורך סיבוב הפסטיבלים הזה "כלבת" צבר גם ביקורות נלהבות בפרסומים נחשבים בכל העולם. ‏פתאום הטון של הביקורות נשמע שונה לחלוטין: במגזין ‏Salon‏ הסרט כונה "אחת מקומדיות האימה ‏האכזריות והמצחיקות ביותר שתראו אי פעם"; בלוג הקולנוע הנחשב ‏Twitch‏ כינה אותו "אחד ‏הסרטים הכי מקוריים, ומבעיתים באמת, בשנים האחרונות"; הלוס אנג'לס טיימס בחר בו כאחד ‏מחמשת הסרטים הבולטים של פסטיבל טרייבקה; בטיים אאוט לונדון הוא קיבל את המקום ‏הראשון ברשימת ההמלצות השבועית. חשוב מזה, "כלבת" זכה בדבר הכי חשוב שסרט יכול לקבל: ‏באזז. הוא הפך לאחד הסרטים המדוברים ביותר של השנה בקרב חובבי האימה בעולם.‏

פפושדו: "‏פתאום אנחנו כבר לא זוג האלמונים מישראל עם הסרט שאף אחד לא שמע עליו. היינו ‏עכשיו בפרייט-פסט, הפסטיבל הכי גדול באנגליה לסרטי אימה. ‏יש ‏שם ‏אולם ‏קולנוע עצום של ‏‏1300 איש, ו'כלבת', משום שהוא לא הוצג שם בבכורה, קיבל את ‏האולם הקטן יותר. חודש לפני ‏ההקרנה אזלו הכרטיסים. אחד ממבקרי הקולנוע החשובים ‏בבריטניה פתח עצומה כדי להעביר את ‏הסרט לאולם הגדול. אנחנו פוגשים את ניל מרשל הגדול, הבמאי של '‏The Descent‏', והוא יודע מי ‏אנחנו. ‏‏כשהיינו בטרייבקה קיבלנו טלפון בהול מהארווי ויינסטיין, המפיק של סרטי טרנטינו, ששמע ‏על הסרט ורצה שנשלח לו עותק מיד".‏

הוא נהיה מפלצת

לבאזז הזה יש גם השלכות כלכליות. בזכות התקציב המצומצם וההצלחה הפסטיבלית, "כלבת" ‏הפך כבר עכשיו לחיה נדירה מאוד בעולם הקולנוע הישראלי: סרט רווחי. וזאת עוד לפני ההקרנות ‏המסחריות בחו"ל שיגיעו בהמשך: הוא נמכר להפצה בקנדה, ‏ארה"ב, יפן וגרמניה. בנוסף, נמכרו ‏גם הזכויות ליצור לו רימייק הוליוודי.

פפושדו: "כמה חברות נלחמו על הזכות לעשות רימייק לסרט. שמענו כבר על שמועות על ליהוקים, ‏מדברים על המשך, על פריקוול… יש כל כך הרבה תכניות מגלומניות כלפי הסרט, שאני ‏ואהרון ‏כבר מרגישים שזה יצא משליטתנו. אנחנו בסך הכל עשינו סרט קטן, והוא נהיה מפלצת. אז אנחנו ‏כרגע יושבים בצד ומוחאים כפיים עם כל שמועה חדשה. ‏זה ‏נשמע לנו כל כך פנטזיונרי, כל ‏התכניות האלה, אבל זה רציני. אנשים משקיעים בזה כסף".‏

כמו הסרט, גם צמד הבמאים שלו הפך לסחורה חמה. ‏"אנחנו מקבלים כל שבוע הצעות ‏לביים ‏סרטים בחו"ל. קיבלנו הצעה לביים את סרט ההמשך של סרט ‏הוליוודי. יכולנו להיות כבר ‏באוגוסט בהונגריה, מביימים סרט בתקציב של 15 מיליון דולר. ‏ביקשו מאיתנו לכתוב את הסרט ‏הבא שלנו באנגלית, כדי שיהיה קל יותר לשווק אותו ישירות לשוק האמריקאי, אבל לא הסכמנו".‏

למה לא, בעצם? הגשמתם את החלום האמריקאי, למה להישאר בארץ? ‏

קשלס: "תראה, התחלנו משהו. ‏עשינו סרט שכמוהו עוד לא עשו בארץ, שכבנו על הגדר, חטפנו ‏הרבה אש, וגם קיבלנו הרבה צ'ופרים.‏ אם יתברר שזאת היתה תופעה חד-פעמית – אם עכשיו, ‏אחרי 'כלבת' ו'חתולים על סירת פדלים' זה יהיה הסוף של סרטי הז'אנר בארץ – זה יהיה אסון ‏מבחינתי. אבל אם תהיה המשכיות, אם אנשים יראו שוואלה, החבר'ה של כלבת לא ברחו לשום ‏מקום, וממשיכים לעוד סרט – אז הם יבינו שמשהו קורה כאן, ולא יפחדו כל כך לנסות גם. אני רוצה ‏לראות את המצב בארץ מגיע לכך שבכל שנה ייצאו שניים-שלושה סרטי ז'אנר, בנוסף לסרטי ‏פסטיבל קאן.‏

‏"בנוסף, ‏אני חושב שיש תהליך הבשלה שאתה צריך לעבור. ‏הקפיצה המהירה הזאת למים ‏ההוליוודיים, אני מרגיש שזה טירוף. לפעמים יוצרים שעדיין לא בשלים, כשהם מקבלים תקציב ‏גדול, מתחילים להתפזר על שטויות. כשיש לך תקציב של שלושה מיליון דולר, יש לך יותר מדי ‏אפשרויות. אז בינתיים אנחנו הולכים שוב על קטן. בזכות 'כלבת' אנחנו יכולים לעשות את הסרט ‏שאנחנו רוצים עכשיו בלי להיות תלויים בקרנות. נלך על חדירים מצומצמים, תפיסה ‏קאמרית, ‏נשכלל את יכולת המצלמה והתאורה שלנו".‏

איזה מין סרט זה?‏

פפושדו: "זה מותחן חטיפה, עם שלוש דמויות עיקריות, ועם טוויסט מגניב על כל הז'אנר, מאוד ‏מצחיק אבל גם מאוד מאוד אלים. עוד יותר חזק, עוד יותר פסיכי, עוד יותר ‏מורכב".‏

קשלס: "הצנזורה ‏לא מעניינת אותנו עכשיו, כי ממילא זה יהיה סרט למבוגרים בלבד. אנחנו לא ‏מכוונים לילדים בני 12. אבל ‏אם הם יתגנבו פנימה – בכיף". ‏

עם ההכרזה על המועמדויות לפרסי אופיר, התברר שהבאזז, ההצלחה והביקורות המחמיאות ‏מחו"ל לא עזרו לסרט לקבל הכרה בארץ. "כלבת" קיבל מועמדות אחד בלבד: לפרס האיפור.‏

הקולנוע הישראלי תקוע במחסום

אתם מאוכזבים מחוסר ההכרה של האקדמיה בסרט?‏

קשלס: "היינו בהקרנת אקדמיה. היו שם שלוש זקנות שדקות אחרי תחילת הסרט דהרו החוצה – ‏‏'כל כך הרבה דם, אלוהים ‏אדירים!' ‏הזקנות האלה, ברור שהן לא יצביעו בשבילנו. אם אתה ‏מזדעזע מהדם, אתה יכול בכלל לשמוע ‏את עבודת ‏הפסקול? ברור שלא".

‏"התכתבתי עם מבקר מאוד חשוב בארץ, שסיפרתי לו על כל הפסטיבלים שבהם היינו – ‏פסטיבלים ‏ענקיים, שמוכרים מאות אלפי כרטיסים – והוא אמר שהוא לא שמע על אף אחד מהם. ‏אצלנו, אם זה לא קאן ולא ונציה, זה כאילו לא קיים. כל המסע האדיר הזה ש'כלבת' ‏עושה, כל ‏ההצלחה שלו, כאילו לא נחשבת. אבל יש עולם שלם של קולנוע שחי בחוץ לארץ, ופה פשוט לא ‏מדברים ‏עליו. זה לא רק אימה, זה גם פנטזיה, מדע ‏בדיוני, אקשן. אלה ז'אנרים שמתים פה".‏

דווקא נדמה שיש הרבה רעב לסרטי אימה בארץ. כל סטודנט שנה ראשונה לקולנוע טוען שהוא ‏רוצה לעשות סרטי אימה. ‏
קשלס: "ומה הוא עושה בשנה השלישית? כל אחד נכנס ללימודי הקולנוע כשהוא רוצה להיות ‏ספילברג, כשהוא יוצא הוא רוצה להיות בלה טאר. משהו קורה ‏בשלוש השנים האלה באקדמיה, ‏גורמים לך להרגיש שלעשות סרטים פופולריים זה לא בסדר.‏ כשהייתי מרצה הייתי רואה את ‏השינוי שחל בגישה של כל סטודנט, מהשנה הראשונה שבה ‏הוא היה עושה קווין סמית וטרנטינו, ‏ועד לשנה ג' כשהוא התחיל לעשות דרמות על החייל התקוע ‏במחסום או הפלסטינאית שמתאהבת ‏בישראלי.‏

‏"הבעיה היא שהדגש בלימודי הקולנוע בארץ הוא לא על אסתטיקה, לא על ה'קראפט' – היכולת ‏הטכנית – אלא ‏על אג'נדות. יש המון קורסים על תאוריות פמיניסטיות בקולנוע, על הזר והחריג ‏בקולנוע, על ‏דמות הערבי בקולנוע. כאילו האג'נדה היא הדבר המשמעותי היחיד. אז התוצאה היא ‏שיוצרים לא רוצים לעשות סרטים בז'אנרים שהם יודעים שהמבקרים יתעלמו מהם. הם מפחדים ‏שהם לא יקבלו קרנות, שלא יקבלו תמיכה, שיעברו את כל המסע ‏המטורף הזה ‏ובסוף ‏יתקלו ‏בחומה של הביקורת. אז אתה רואה מגמה שלמה של יוצרים צעירים ‏שפונה לעשות את ‏אותו ‏סרט ‏בפעם המאה. ואתה אומר, לא ראיתי את זה כבר? זה לא היה ‏כבר לפני שנה, ‏עם ‏אותם שחקנים ‏בדיוק, רק שינו לזה את השם?"

ול"כלבת" יש אג'נדה?‏

‏"יש אג'נדה. הסרט מדבר על כלבת כמצב מטאפורי של אלימות כמחלה מדבקת. אבל לא לחצנו את ‏זה החוצה, כי היה חשוב לנו קודם כל לעשות סרט שיהיה מהנה. סרטי אימה לא באים לחנך ‏אותך. ‏כל הפסטיבלים האלה שהשתתפנו בהם, אג'נדה לא מעניינת אותם. אני יכול עד מחר לנסות לדחוף ‏להם את ‏הסרט בקטע של 'זה סרט חשוב, זה מדבר על הסכסוך, זה על החברה הישראלית'. זה ‏לא מעניין ‏אותם. הדבר היחיד שמעניין אותם הוא אם הוא עובד בתור סרט אימה. אם הוא מבדר, ‏אם הוא ‏מפחיד, אם הוא מותח. בעולם שפטו אותנו על האמנות שלנו, לא על הפוליטיקה שלנו.‏

‏"אנחנו מקווים שבזכות 'כלבת' אנשים יבינו שיש עולם אחר. אחרי שקיבלת ביקורות בוול סטריט ‏ג'ורנל, בלוס אנג'לס טיימס, ב'סייט אנד סאונד' – מי אלה המבקרים הישראלים לעומתם? אתם לא ‏אמורים לפחד ממבקרי קולנוע בארץ שבחיים לא יתחברו לז'אנר שלכם. יש עולם שלם של חובבי ‏קולנוע בחו"ל שיתנו לכם את הגב. ‏אל תפחדו ממבקרים. אל תפחדו מאימה".‏


עד כאן הראיון. עכשיו עדכונים:

* בגירסה המקורית הופיעה שגיאה מביכה בנוגע לשריפה שקשלס ופפושדו הזכירו: מדובר כמובן בשריפה הטרגית בכרמל, שבגללה המדינה שהתה במצב של אבל במהלך סוף השבוע. ולא בשריפה השולית בסינמה סיטי. הטעות היא שלי, לא שלהם.

* בנוגע לסרט הבא של הפפוקשלסים, בראיון לבלוג Twitch הם חושפים בבלעדיות (ככה זה כשמצליחים בחו"ל, אפשר למסור סקופים בלעדיים לבלוגים בינלאומיים פופולריים, ולא לעתונים ישראליים) עוד כמה פרטים עליו: הוא עוסק במורה לתנ"ך שמואשם ברצח אכזרי, אבל זוכה מחמת עניין טכני. איך זה הופך לחטיפה? והאם טיילור לאוטנר מעורב?