ביקורת: ראלף ההורס

הוא אמנם מתרחש במשחקים, אבל לא צריך לשחק באף משחק מחשב כדי ליהנות מ"ראלף ההורס". וטוב שכך, כי חבל להפסיד סרט כל כך מצוין
שם רשמי
ראלף ההורס
שם לועזי
Wreck It Ralph
סרט מס' 1 בסדרת ראלף ההורס

בניגוד למה שאולי שמעתם, "ראלף ההורס" הוא לא סרט על משחקי מחשב. מהפרסומות ‏והטריילרים אפשר היה לקבל את הרושם שזה סרט לגיימרים בלבד, שכולו מרתון של הופעות ‏אורח של דמויות ממשחקים שונים ובדיחות משחקים. אבל זה לא הסרט הזה. נכון שאפשר למצוא ‏בו בהופעות אורח את סוניק, באוזר, פאק-מן, קיוברט ורבים אחרים – חלקם יהיו מוכרים לכל מי ‏שאי פעם לקח ליד גיימפאד, ואחרים זכורים רק לותיקי הארקיידים של האייטיז; ונכון שפה ושם יש ‏קריצות ובדיחות שרק גיימרים יבינו. זה מוסיף לסרט שכבת נוסטלגיה והומור, אבל זה רק בונוס. לא צריך לשחק באף משחק מחשב כדי ליהנות מ"ראלף ההורס" – וטוב ‏שכך, כי זה סרט טוב מכדי להחמיץ אותו בגלל חוסר השכלה דיגיטלית.‏

הסרט מתרחש כולו באולם משחקים שכולל מכונות משחק חדשות ומשוכללות לצד משחקים מעידן ‏ה-8-ביט (וזה הפגם העיקרי באמינות שלו: אולם ארקייד? היום? מתי בפעם האחרונה ראיתם ‏מישהו מכניס מטבע למכונה של פאק-מן?). לאורך היום, גיבורי המשחקים עובדים – רצים, ‏קופצים, עושים בליפ-בלופ ויורים לפי הוראות השחקנים. בלילה, כשאולם המשחקים מתרוקן, הם ‏נרגעים, נחים ולפעמים קופצים לבקר את השכנים במשחק הסמוך. ראלף ההורס הוא האיש הרע ‏ב"פיקס-איט פליקס", משחק מדור ה-8 ביט שמשום מה לא רק עדיין פועל, אלא גם פופולרי. ‏הוא נמצא שם על תקן דונקי-קונג, שיהיה את מי לנצח ולזרוק ‏מהבניין בסוף המשחק, ואת זה הוא עושה בחדגוניות כבר שלושים שנה. אף אחד לא אוהב אותו. ‏גם הוא לא. הוא היה רוצה לעשות משהו אחר מלבד לשבור ולהרוס, וכשלבסוף נשבר לו, הוא עוזב ‏ויוצא לחפש קצת כבוד במשחק אחר.‏

הנוסחה המקובלת היתה מחייבת את ראלף בשלב זה לערוך מסע דילוגים בין כמה משחקים, ‏לפגוש דמויות צבעוניות פה ושם לפני שהוא יכיר בכך שאין כמו בבית וכו' וכו'. אבל שוב, זה לא ‏הסרט הזה. אחרי עצירה ב"חובת הגיבור" משחק יריות מודרני בסגנון ‏Halo ‎‏ ו-‏Gears of War‏ – ‏ראלף נתקע ב"‏Sugar Rush‏", משחק מירוצים בעולם המורכב כולו מממתקים, ושם, בעצם, העלילה ‏האמיתית רק מתחילה. ראלף פוגש את ונלופי פון שוויטץ, דמות דחויה כמוהו, אם כי מסיבות ‏שונות, שלה יש אג'נדה משלה, וצריך להתמודד גם עם ההשלכות של מעשיו שלו שמאיימות על ‏אולם המשחקים כולו. ‏

המחיר שהסרט משלם על העלילה המורכבת יחסית הוא קצת עומס-יתר של חוקים. כל דמות ‏במשחק יכולה לעזוב את המשחק שלה, חוץ מכאלה שלא; אתה יכול למות במשחק שלך ולחזור ‏לחיים, אבל אם אתה מת במשחק אחר, אתה נשאר מת; יש קוד למשחק, שאותו אי אפשר לשנות, ‏חוץ מכשכן… הכללים שעל פיהם פועל הסרט אינם בלתי הגיוניים, אבל נדמה שהסרט ממציא ‏אותם תוך כדי התקדמות, כדי להריץ את העלילה הלאה.‏

אבל מהבעיות הקטנות בעלילה קל מאוד להתעלם בזכות כל מה שהסרט עושה טוב – ויש כל כך ‏הרבה מזה. האנימציה אינה סתם מושקעת – לזה התרגלנו – אלא מגוונת: לכל ‏אחד מהמשחקים יש עולם משלו שמובדל באופי האנימציה. העולם ה-8-ביטי של "פיקס-איט-‏פליקס" הכל מסתדר באופן טבעי בצורות ריבועיות, ותושביו נעים בסטקסטו, בקווים ישרים ובזויות של ‏תשעים מעלות; "חובת הגיבור" משחזר בדיוק את המראה ההיי-טקי והקודר של משחקים ‏מודרניים שמנסים בכח להיות אפלים ובוגרים; ו"‏sugar Rush‏", שתושביו שאינם ממתקים מהלכים ‏נראים כמו בובות בראץ, הוא עולם דיסנילנדי שאפשר לקבל סכרת רק מלהסתכל עליו.‏

עוד דבר שבוצע בסרט באופן מושלם הוא ליהוק הקולות, לפחות בגירסה האנגלית. ג'ון סי. ריילי ‏הוא התאמה טבעית לתפקיד הביריון עם הלב. ג'יין לינץ' ("‏Glee‏") ושרה סילברמן ("פאק שיט פאק ‏זיונים היי אני יהודיה") מגלמות דמויות שמתאימות לאופי הידוע שלהן, וגם מוסיף עליו. הקשיחות ‏הבלתי מתפשרת של לינץ' והמתקתקות-המעצבנת של סילברמן מוקצנות עד לנקודה שבה זה ‏נהיה מצחיק, ולא מספיק כדי שזה יהפוך למעצבן. כוכב המשנה המבריק ביותר שאת שמו לא ‏תראו על הפוסטרים הוא אלן טודיק (ווש ב"פיירפליי"), בתפקיד מלך הממתקים המטורלל – שכמו ‏כל דבר ב"‏Sugar Rush‏" מתנהג כמו ארוחת ילדים, אבל מסתיר עומק מתחת לפני השטח המצופים ‏בסוכר צבעוני.‏

זו לא תהיה אבחנה מקורית במיוחד להעיר על כך שבאותה השנה שבה אולפני פיקסאר הוציאו את ‏הסרט הכי "דיסני" שלהם אי פעם – "אמיצה", סרט טוב אך לא מדהים על נסיכה – דיסני מוציאים ‏את "ראלף ההורס", סרט פיקסארי לחלוטין במלוא המובן החיובי של המילה. זה לא רק שיחזור ‏הרעיון של "צעצוע של סיפור" בעידן הצעצועים הדיגיטליים, אלא גם העשייה, האווירה, ההקפדה ‏על הפרטים הזעירים, ועוד משהו קשה להגדרה – הדבר הזה שבדרך כלל נמצא רק אצל פיקסאר, ‏שמביא סצינות מסוימות אל מעבר לסתם "חמוד", איזו אהבה אמיתית לדמויות ובינהן, שממיסה ‏צופים לשלוליות ומאפשרת לסלוח על כל פגם שעשוי להיות בסרט. "ראלף ההורס" הוא לא רק ‏סרט טוב יותר מ"אמיצה" אלא גם (אלא אם כן תגיע הפתעה עצומה ברגע האחרון) סרט האנימציה הטוב של השנה. ילדים קטנים יוכלו ליהנות מהסרט כי הוא חמווווווד. מבוגרים יכולים ‏ליהנות מהסרט בגלל כל הקריצות למשחקים נוסטלגיים, העלילה המצוינת, וכן העובדה שהוא ‏חמוווווווווד. ‏