המתאבק

במקור: The Wrestler
במאי: דארן ארונופסקי
תסריט: רוברט די. סיגל
שחקנים: מיקי רורק, מריסה טומיי, אוון רייצ'ל ווד

"זה לא אמיתי", אני מלמל לעצמי. "זה מזוייף", אני חוזר בחצי-לחישה. על המסך בשר אדם אחד מתנגש בבשר אדם שני, מהלומות מוחלפות, בעיטות מתעופפות, אנשים נזרקים על הריצפה הקשה, מישהו עומד לחטוף כיסא בראש. אני רוצה שזה ייפסק כבר, אני מתחנן לרחמים. למרות שהכל מזויף.

'המתאבק' לא סתם מזוייף, הוא מזוייף פעמיים: סרט בדיוני על ספורט בדיוני. התאבקות זה קצת כמו גיבורי על: גושי שרירים בטייטס מרביצים אחד לשני בכוריאגרפיה חצי מרשימה וחצי מטופשת, התוצאה ידועה מראש, הדיאלוגים מטופשים. אבל איכשהו, בצורה שאני לא ממש יכול להסביר, זה אמיתי יותר וכואב יותר מכל "מבוסס על סיפור אמיתי" שניסו למכור לכם בשנים האחרונות. 'המתאבק' הוא אולי לא סיפור "אמיתי" כמו שהמפרסמים אוהבים לכתוב על הכרזות, הוא יותר מזה – הוא סיפור "נכון", הוא סיפור שנותן את ההרגשה כאילו יכול היה להתרחש ממש עכשיו, ממש כאן (או לפחות שם – בניו-ג'רסי, ארה"ב).

רנדי "הראם" רוברטסון (מיקי רורק, במה שהייתי קורא לו תפקיד חייו אלמלא היה עדיין בחיים) הוא מתאבק מפורסם לשעבר, וגרוטאה דהיום: חיי לו בקרוואן, מתפרנס מעבודה בסופר, סביבו כל המזכרות האהובות משנות השמונים – התקליטים, קלטות הוידאו, הפוסטרים, משחק הנינטנדו (8 ביט!) בכיכובם של 30 פיקסלים שנראים כמוהו. הוא חי בעבר, כי מה כבר יש לו בהווה? ומה כבר מצפה לו בעתיד? בסופי שבוע הוא עדיין מעביר את הזמן, ואוסף כמה ג'ובות, בקרבות האבקות. אבל בניגוד לקרבות העבר בזירות הגדולות, על מול עשרות אלפי אוהדים שצורחים את שמו, הוא נלחם מול כמה עשרות לכל היותר, רובם אנשים שהעריצו אותו כשהיו צעירים יותר. ואם גוש הבשר המיושן כבר לא בכושר כפי שהיה… נו, בשביל מה יש סטרואידים.

קרבות האבקות, כפי שהסרט מגלה ללא מבינים, הם לא בדיוק עסק נעים. נכון, זה מבויים, אבל זה לא הופך את זה לפחות כואב. כשמישהו זורק אותך על ריצפת ברזל מגובה שני מטרים, לא משנה כמה אתה מוכן לזה – בסופו של דבר תפגע ברצפה בכח. כשמישהו מביא לך בעיטה מסובסבת באוויר אתה יכול רק לקוות שהוא יצליח לבלום כמו שצריך. וכשהבחור שמולך מודיע לך בקול חצי משועמם שכחלק מהגימיק שלו הוא ייצטרך לירות בך עם אקדח סיכות – אלה החיים. הקרבות האלה הם נוראים ומקסימים בו זמנית, ואילו אני עובד באחת מרשתות ההאבקות הגדולות הייתי שוקל לבקש מהבמאי דארן ארונופסקי ('רקוויאם לחלום') לעבוד בשבילי באופן קבוע. כל נפילה, כל בעיטה, כל כיסא לפנים ורגל תותבת (הו כן) לבטן כאבו לי כמו שהם כאבו לחבר'ה על המסך. אני לא יודע איך הוא הצליח לעשות את זה, אבל ארונופסקי מחק בקטעים האלה לחלוטין את ההכרה שלי בכך שאני צופה בסרט, או פשוט עקף את המחשבה שלי ופגע לי ישר בלבלב כמו אגרוף של מפלץ רווי סטרואידים. החיים האלה אולי כואבים ואלימים בלי סיבה, אבל אולי הם באמת עדיפים על "העולם האמיתי", על עבודה בסופר מול סבתות נודניקיות, שאפילו לא מזכה אותך בתשואות.

שני דברים מחברים את רנדי לעולם האמיתי שכל כך מעצבן אותו. הראשון הוא קאסידי (מריסה טומיי), חשפנית בעלת לב זהב שרנדי (ואנחנו) מקווה שתוכל להפוך ממישהי שמורידה בשבילך את החולצה כי אתה משלם לה כסף למישהי שמורידה בשבילך את החולצה כי היא אוהבת אותך. השני הוא הבת שלו (רייצ'ל אוון ווד), שהוא מעולם לא טרח ללמוד להכיר, אבל חושב אולי שעכשיו הגיע הזמן. היא שונאת אותו, הוא חושב שהוא אוהב אותה. אבל הקשרים האלה ייצטרכו לעמוד במבחן: החגיגה קרבה, 20 שנה לקרב האגדי שבו הביס "הראם" את "האייטולה" המרושע מאיראן (או כפי שהוא נקרא בחיי היומיום: בוב). זה יכול להיות הקרב שיחזיר את הראם למקום הראוי לו ויפטור אותו מעונש הבוס המעצבן בסופר.

זה נשמע כמו סרט ספורט קלאסי, סטנדרטי. יש המון סרטים עם עלילה זהה. אבל זה לא. אין פה איזה יריב מרושע שתוך הבסתו הגיבור יגשים את קיומו ויציל את משפחתו המתפרקת (ואולי את מועדון הנוער המקומי). אין בסרט תשובות, רק שאלות: עד כמה רחוק אתה מוכן ללכת כדי לשחזר את רגעי התהילה שלך? איזו משפחה חשובה לך יותר? האם אתה מעדיף להיות רנדי רוברטסון או "הראם"? אני לא יודע, אני לא בטוח שהסרט יודע – אבל התהליך שבו הוא עוסק בשאלות הללו הוא מרהיב.

החלקים שבהם הסרט הוא רק סרט הם הסצינות עם צמד הגברות המקסימות. הן עושות את עבודתן נאמנה, אבל כשהן ניצבות מול מיקי רורק הן הרגישו לי קצת שטוחות – הן דמויות והוא בנאדם. הוא כל כך אמיתי שהייתי בטוח שהוא יגש אחרי ההקרנה לקהל, לחלק חתימות ולמכור קלטות Best Of של ימי התהילה. בניגוד אליו, ה"צעירה הדכאונית" וה"חשפנית טובת הלב" פשוט לא נראות מפותחות מספיק. אבל למה אני מתלונן? לכו תראו את 'המתאבק' – אני לא מבטיח שתהנו, אבל אני מבטיח שתחוו משהו.