ביקורת: אקס-מן – העתיד שהיה

יש בו יופי של סצינות אקשן מוטנטיות. בקשר לעלילה - טוב, מסע בזמן זה תמיד כל כך מסובך

להיות יוצר של סרט בסדרה מזכיר לפעמים את משחק שעת-החברה הזה, שבו אתה כותב פיסקה ‏בסיפור, מעביר אותה למישהו אחר, שכותב המשך, וכך הלאה. אתה יכול להזיע שעות ולכתוב ‏פיסקה שהיא קלאסיקה ספרותית מודרנית, מלאה בדמויות מנומקות שמניעיהן מנוסחים להפליא ‏במחי משפטים בודדים, המוצבות בפני דילמות אישיות ואוניברסליות כאחת, ואז להעביר בגאווה ‏את הפתק הלאה – לאיזה אידיוט שיהרוס הכל עם משהו בסגנון "ואז כולם מתו!!!" ועוד יחשוב ‏שהוא נורא חכם. "אקס-מן", הסדרה המורחבת – שכוללת כבר חמישה או שבעה סרטים, תלוי אם ‏סופרים את שני סרטי "וולברין" – היא כזאת: לאורך השנים עבדו על סרטי הסדרה במאים ‏ותסריטאים רבים ושונים, שיצרו סרטים שונים מאוד, חלקם מצוינים ("אקס-מן 2", "אקס-מן: ‏ההתחלה") חלקם ממש לא ("אקס-מן 3", "וולברין" הראשון). כשסדרה מגיעה לאורך כזה, בשלמות ‏של הסיפור כמעט תמיד יתגלו סדקים, בעיקר כשכל כך הרבה אנשים שונים עבדו עליה: ב"אקס-‏מן" כבר נוצרו חורים עלילתיים וסתירות בין הסרטים, ולא לגמרי ברור האם "ההתחלה" ו"וולברין" ‏באמת מתרחשים באותו העולם, ואם כן – מי בא קודם, מתי ולמה. וכשמוסיפים לכל זה מסע בזמן, ‏אין פלא שמקבלים גוש ספגטי עלילתי.‏

וזה בדיוק מה שקורה ב"אקס-מן: העתיד שהיה". הסרט מתחיל בעתיד אפל: בקדרות כמעט ‏מטריקסית משוטטים הסנטינלים, רובוטי ענק שנועדו לצוד ולהשמיד מוטנטים, ועושים בכך עבודה ‏מצוינת. המוטנטים המעטים ששרדו חיים בבריחה מתמדת. כך עד שמתברר שקיטי פרייד (אלן ‏פייג') –שעד היום הכרנו אותה כנערה העוברת דרך קירות – יודעת גם, כבדרך אגב, לשלוח את ‏תודעתם של אנשים אחורה בזמן. ומכיוון שגם בעולם האקס-מן כולם ראו את "שליחות קטלנית", ‏עולה מיד הרעיון: אולי פשוט נטפל בבעיה הגדולה כשהיתה קטנה? הדבר הבא שקורה הוא ‏שוולברין (יו ג'קמן, כאילו מה) נזרק אל העבר, אל תחילת שנות השבעים, כדי לעצור את התהליך ‏שהביא ליצירת הסנטינלים, ולהפוך את העתיד למקום טוב יותר למוטנטים. כדי שלא יהיה ספק ‏שמדובר באקס-טרמינייטור, הסרט משתמש באחד מסימני ההיכר המובהקים של סרטי "שליחות ‏קטלנית": הדבר הראשון שעושה מי שחזר אחורה בזמן הוא לקום ולהסתובב קצת בישבן חשוף.‏

וגם כאן, כמו בסרטי השוורצנגר, העתיד הוא שולי. הרקע, המבהיר מה בדיוק היה בעתיד ואיך ‏פועל כל העסק של המסע בזמן, מסופר בזריזות, באקספוזיציה מאולצת עמוסה ודחוסה בדיבורים, ‏ואז אנחנו מגיעים אל העיקר – הרפתקאות וולברין בעידן הדיסקו והאפרו. לעזרתו הוא צריך לגייס ‏את פרופסור ‏X ‎‏ ומגניטו בגירסה הצעירה שלהם, וזו בעיה, משום שהפרופסור חווה בדיוק משבר ‏קיומי ושונא את כל העולם, ומגניטו בדיוק עסוק בשהיה בכלא שמור כמה עשרות קומות מתחת ‏לפנטגון. אז כל מה שוולברין צריך לעשות זה למצוא את ג'יימס מקאבוי, לחלץ את מייקל פאסבנדר, ‏ולמנוע מג'ניפר לורנס לירות בפיטר דינקלג'. ואם כל זה נשמע לכם כמו אחד הדברים המגניבים ביותר ‏שקרו לעולם המודרני – אתם לא טועים בהרבה.

הרבה דברים מגניבים קורים בדרך. הסרט כולל הרבה סצינות אקשן מוטנטיות מצוינות. וולברין ‏שולף טפרים, מיסטיק (ג'ניפר לורנס) קיבלה תפקיד גדול יותר מבסרט הקודם משום שהיא בלאדי ‏ג'ניפר לורנס, מגניטו מפגין את כוחו באופן מאוד מרשים (אם כי לא ממש נחוץ), פרופסור אקס שם ‏שתי אצבעות על הרקה מדי פעם – אבל את כל אלה כבר ראינו בעבר. למוטנטים הותיקים ‏והעתיקים גונבים את ההצגה לגמרי שתי דמויות חדשות: האחת היא בלינק, שהכח שלה הוא ‏הדבר הכי קרוב שהגענו עד היום לסרט קולנוע המבוסס על "פורטל", והשני, כוכב הסצינה הגדולה ‏של הסרט בלי שום תחרות או ספק, הוא קוויקסילבר. זהו מוטנט שכוחו הוא פשוט לזוז מהר מאוד ‏‏- לא כח מקורי במיוחד, אבל האופן שבו הוא מוצג כאן מציב רף כמעט בלתי אפשרי בפני כל מי ‏שירצה ליצור דמות סופר-מהירה כזאת מכאן והלאה, כולל גירסת "הנוקמים" של ‏קוויקסילבר, ‏וסדרת ‏הטלויזיה של פלאש. הבעיה היחידה בדמותו של קוויקסילבר היא שהוא לא נמצא בסרט ‏יותר; הוא מגיע, עושה את הקטע שלו ואז נעלם במהירות הברק. כאילו ליוצרי הסרט היה רעיון ‏לסצינה מבריקה, אבל לא לשום דבר אחר לעשות עם הדמות הזאת ברגע שהסצינה נגמרת – אז ‏הם פשוט זנחו אותו והמשיכו הלאה.‏

וזה אחד הסיפטומים של הבעיה של "העתיד שהיה": העלילה לא טובה כמו הדמויות שממלאות ‏אותה. בסרט יש הרבה מוטנטים מגניבים, שחקנים מגניבים וסצינות מגניבות, וכל זה מספיק ‏לגמרי כדי להצדיק צפיה – אבל העלילה שמחברת את כולם רעועה, עם רגעים מטופשים ופערים ‏בעייתיים. והאופן שבו היא מתחברת לסרטי אקס-מן האחרים, בעבר ובעתיד, רעוע עוד יותר.‏

כאמור, ברגע שמכניסים לסרט מסע בזמן, צפוי שיתגלו בו מעגלים, פרדוקסים וסתירות. זה כל ‏הכיף. אבל ב"אקס-מן: העתיד שהיה", הבעיות מתחילות עוד לפני שמישהו אפילו מתניע את ‏הדלוריאן. היחסים של הסרט הזה עם "אקס-מן: המפלט האחרון" (אקס-מן 3), כמו של מעריצי ‏הסדרה בכלל, הם מעורבים: הוא מכיר בכך שחלק מהתרחשויות הסרט ההוא קרו, אבל מאחרות ‏מתעלם לחלוטין. קייס אין פוינט (זהירות, ספוילר ל"אקס-מן 3"): אם אתם תוהים איך ייתכן ‏שפרופסור ‏X‏ חי בסרט הזה, ולא מפורר לחלקיקים או חבוי כתודעה בגופו של אדם אחר – אתם לא ‏לבד, ואתם יכולים להמשיך לתהות. "העתיד שהיה" לא מספק לכך שום הסבר, אפילו לא ‏המקושקש והקלוש ביותר. אף אחד לא טורח להגיד "זה בגלל הקוואנטים". קיטי פרייד לא אומרת ‏לפרופסור "חשבתי שאתה מת!". הסרט פשוט מתעלם לגמרי מחלקים בסרטים הקודמים שלא ‏מתאימים לו. ואחרי שאנחנו חוזרים לאחור בזמן, וכל דמות מתחילה להתקיים במקביל בעבר, ‏בעתיד שהיה ובעתיד שאולי יהיה, העניינים מסתבכים עוד יותר.‏

למעשה, הסיבוך והסתירות הפנימיות מביאות את הסרט אל "נקודת הלמי אכפת" המסוכנת – ‏הנקודה שבה בלתי אפשרי כבר לעקוב אחרי קווי הזמן והעלילה השונים, ואי אפשר כבר לדעת ‏האם מה שנראה כמו בעיה הוא חור בתסריט, מסתורין שהסרט מתכוון לפתור או סתם נקודה שלא ‏בא לתסריטאי להתייחס אליה אז הוא הסתכל לכיוון השני ושרק. וזה מאוד מתסכל. חוסר ‏ההתייחסות להמשכיות של הסדרה מרגיש כמו בגידה. אנחנו, שצופים בסדרת "אקס-מן" כבר 15 ‏שנה עושים זאת משום שאנחנו אוהבים את הדמויות ורוצים לראות מה קורה להן. אבל אם ליוצרי ‏הסדרה לא אכפת יותר מהמשכיות, למה שלנו יהיה אכפת? למה שיזיז לי אם וולברין ייהרג בסרט ‏הזה, אם בסרט הבא הוא עשוי לקפוץ בחזרה לחיים בלי צל צילו של הסבר? ‏

האטרקציה הגדולה של הסרט הוא האיחוד של כמעט כל מי שהשתתף אי פעם בכל סרט אקס-מן, ‏כולל שתי הגירסאות של המנהיגים – הצעירים, בגילומם של ג'יימס מקאבוי ומייקל פאסבנדר, ‏והמבוגרים, בגילמם של פטריק סטיוארט ואיאן מק'קלן. הסרט אפילו טורח וממציא סצינה משותפת ‏של שני הפרופסור-איקסים – המבוגר והצעיר – ושוב, הוא עושה את זה לשם המגניבות בלבד, ולא ‏משנה שלא היתה שום דרך הגיונית שזה יקרה ולא היה לאף אחד משניהם שום דבר מעניין ‏במיוחד לומר לאחר. ג'יימס מקאבוי אמנם משעשע מאודן בתפקיד הפרופסור הצעיר במשבר, אבל ‏בגדול, בשלב הזה של הסדרה לא נשאר שום דבר מעניין להגיד על שני מנהיגי המוטנטים. את ‏האופי שלהם וההשקפה שלהם אנחנו מכירים: מגניטו חושב שמוטנטים לא ‏צריכים לבטוח בבני ‏האדם, ושהקם להורגך השכם; פרופסור ‏X ‎‏ מאמין בנפש האדם, בתקווה ובדו-קיום. בסרט הראשון ‏ההשקפות של כל אחד מהם הובהרו; בסרט השני הם נאלצו לעבוד יחד; ב"אקס-מן: ההתחלה" ‏ראינו ‏מה גרם להם להיות כאלה. לסרט החדש לא נשאר מה לחדש: השניים רק טוחנים מים ‏בעמדותיהם הישנות.‏

‏"אקס-מן: העתיד שהיה" הוא סרט קיץ צבעוני, מגניב ומהנה, וזה מספיק. אבל האקס-מן, ברגעיהם ‏הטובים, היו יותר. הם היו גיבורי העל שהסרטים שלהם באמת עסקו במשהו – במאבק לשיוויון, ‏בדחיה ובקבלה של חריגים, ואפילו, על פי פירושים מסוימים, בתולדות מדינת ישראל. כל אלה ‏דברים שלא תמצאו ב"העתיד שהיה". גם לא קוהרנטיות או הגיון פנימי. אבל כן תמצאו הרבה ‏סצינות אקשן מוטנטיות יפות, וגם רפרנסים לכל תולדות האקס-מן הקולנועיים. זה כיף. חבל שזה ‏לא יותר מזה.‏


פורסם במקור בוואלה